הילד שלי לא משחק: איך עוברים תקופה על הספסל מבלי להישבר?

שש ורבע בבוקר. התיק עם המדים עומד ליד הדלת, ארוז מאתמול בערב. הוא מתאמן חמש פעמים בשבוע. לא מפספס אף אימון, חוזר הביתה ספוג זיעה עם בוץ עד הברכיים. ובכל זאת בשבת האחרונה הוא נכנס רק חמש דקות לסיום. בשבת שלפני כן בכלל לא.

ובנסיעה הביתה הוא אומר את זה בטון יבש, כאילו הוא מדווח על מצב הפקקים: "המאמן לא סופר אותי".

"הילד שלי לא משחק" — ככה זה בדרך כלל מתחיל, ומיד אחר כך מגיעה השאלה מה עושים עם המאמן. אבל מה שבאמת מכריע בתקופת הישיבה על הספסל קורה בכלל בראש של השחקן, ורשימת הסגל או ההרכב למשחק היא רק מה שרואים כלפי חוץ. יש שחקנים שיוצאים מהתקופה הזו חזקים יותר משהיו לפני, ויש שחקנים שממהרים לתלות את הנעליים. ההבדל בין שתי התוצאות נקבע בעיקר לפי מה שנאמר בבית.

למה חמש דקות מרגישות כמו השפלה?

בגיל הזה הכדורגל הוא הרבה יותר מסתם תחביב. "אני שחקן כדורגל" הוא חלק מהתשובה שהנער נותן לשאלה מי הוא בכלל. הוא נושא אותה איתו לכיתה, לקבוצת הוואטסאפ של החברים וגם לשולחן המשפחתי. פרסום ה-11 שעולים ברכב זו ההודעה הפומבית היחידה שמעידה על המקום שלו בקבוצה. ומה שהילד שומע זה לא שומע "השבוע אתה פחות מתאים לתוכנית המשחק", אלא מה שהוא שומע זה "אתה לא ברמה".

וכאן מתחיל הלופ שיוצר את הנזק. שחקן שמשוכנע שהמאמן מגיע עם ההרכב מהבית ושלא משנה מה הוא יעשה ההחלטה לגביו בשבת כבר הוכרעה – מתחיל להתאמץ פחות באימון. וזה לא בכוונה, זה מנגנון הגנה: כי להתאמץ ולהישאר בחוץ כואב יותר מלא להתאמץ בכלל (כי אז מה זה אומר עליי?). הוא מפסיק להתאמץ באימונים כדי להגן על עצמו בשבת. כי אז הוא יכול להגיד לעצמו: הרי אם לא ניסיתי באמת, אז גם לא דחו אותי באמת. הבעיה היא שהמאמן רואה רק את השורה התחתונה. הוא רואה שחקן שנראה פחות ״רעב״ ופחות מתאמץ משבוע לשבוע – ומחלק את הדקות בהתאם.

ודווקא הדקות הספורות שהוא כן מקבל הן המלחיצות ביותר. כי אז הוא נכנס לקראת סוף המשחק עם התחושה שיש לו דקות בודדות לתת מסירה או בעיטה אחת להוכיח את עצמו. זה בדיוק התנאים שבהם שחקנים טובים קורסים תחת לחץ. ואחרי כמה פעמים כאלו מתגבשת אצלו מסקנה מסוכנת: גם כשנותנים לי צ'אנס אני לא מנצל אותו.

מה עובר בראש של המאמן כשהוא בוחר הרכב?

בשבת המאמן בוחר מי יכול לעשות את העבודה במשחק הספציפי, מול היריב הספציפי. הוא לא מכריע שם את העתיד המקצועי של הילד. ובלא מעט מקרים ההחלטה נשענת דווקא על שיקול שאין לו שום קשר לכישרון, וזו היכולת הפיזית.

בקבוצות כדורגל הילדים מחולקים לפי שנתוני לידה. וכך נער שנולד בינואר נמצא באותה הקבוצה עם נער שנולד בדצמבר (בהנחה והם לא חריגי גיל). כלומר יש ביניהם פער של כמעט שנה ובכל זאת שניהם משחקים באותו השנתון. עכשיו, חשוב להבין שבגיל ההתבגרות הפרש של כמעט שנה יכול להרגיש כמו שלוש שנים. כי בגיל 14 נער אחד כבר זינק לגובה והתמלא במסה של שרירים. ואילו השני עדיין בשלבי הצמיחה שלו. ועל הדשא זה נראה כמו פער משמעותי ביכולת הפיזית על אף שרוב הפער הזה נמצא רק בלוח השנה. זו הסיבה שבמחלקות הנערים והנוער של מועדונים מקצועיים באנגליה, מגיל 9 ועד גיל 16, סגל הקבוצה מורכב מכ-45% שחקנים שנולדו ברבעון הראשון של השנתון שלהם, ואילו כ-10% בלבד משתייכים לרבעון האחרון של השנתון שלהם. כך שלמאמן כמעט ואין שיקולים שמושפעים מהיכולת הפיזית.

הבשורה היא שהפער הגופני נסגר. וכך גם נער שעדיין נמצא בצמיחה יצמצם את ההפרשים הפיזיים עד סוף גיל ההתבגרות. אבל מה שלא נסגר הוא מה שהנער למד והסיק על עצמו (באופן שגוי) בדרך. לכן דקות משחק בגיל 15 אינן סימן למה שיהיה בגיל 18. ואת זה כדאי שהנער ישמע בבית, כמידע מקצועי ולא כסוג של נחמה. המנטאליות שנבנית אצלו עכשיו תישאר איתו גם אחרי שהפערים הגופניים יעלמו.

שלוש תגובות של הורים שמעמיקות את הבור

הורה שרואה את הבן שלו יושב בחוץ שבת אחר שבת רוצה לעשות משהו. והתגובות שמגיעות בטבעיות הן אלה שמחמירות את המצב:

• לבטל את סמכות המאמן באוזני הילד — "עזוב אותך, הוא לא מבין כלום בכדורגל" נשמע אולי כמו גיבוי לשחקן. אבל בפועל זה נותן לנער הסבר סתום, מהמקור שהוא מאמין לו יותר מכל. ומה שהוא שומע במילים אחרות זה: ההחלטה של המאמן לא תלויה בי, ושום דבר שאעשה לא ישנה אותה. ואז מרגע זה כל אימון אצל אותו מאמן מאבד טעם, כי למה בכלל לנסות. וכל זה בזמן שהמאמן נשאר על הקווים וממשיך להעביר אימונים שהילד צריך להגיע אליהם. לכן כל ביקורת כלפי המאמן היא בגדר שיחה בין ההורים בלבד, ולעולם לא באוזני השחקן.
• להבטיח דקות — "בשבוע הבא אתה בטוח משחק" היא הבטחה שההורה לא יכול לקיים. וכשהיא לא מתקיימת הנער מפסיד פעמיים. גם את הדקות וגם את הביטחון במה שנאמר לו בבית.
• להפוך כל מפגש משפחתי לניתוח המשחק — כשכל שיחה בבית חוזרת להרכב, לא נשאר לנער מקום אחד שבו הוא סתם בן משפחה רגיל. הלחץ שהתחיל במגרש ממשיך לגור איתו כל השבוע, ואז הוא מוצא את עצמו בתפקיד כפול – ומתגונן – עד יום שבת. לכן יותר מכל שיחת עומק על המשחק (ועדיף שלא לדבר איתו על זה בכלל) הכי יעזרו לו כמה ימים של שקט שבהם הנושא שלו כשחקן כדורגל לא עולה בכלל.

שלוש התגובות האלו שונות זו מזו, וכולן מעבירות מסר פסול אחד: הערך שלו נמדד בדקות משחק. ויש עוד תגובה, רגועה יותר ולכן גם מפתה, והיא למהר ולהגיד "לא נורא, זה רק משחק". וזה גרוע כי מבחינת הילד זה לא ״רק משחק״ וכל ניסיון לכבות את הרגשות והתסכול שלו בדרך כלל רק מגביר אותו, כפי שהסברנו בהרחבה במאמר על עריצות החשיבה החיובית.

אז מה, לא נדבר בכלל על המשחק? אפשר לדבר על המשחק אבל אך ורק ביוזמת הנער, ולא ההורה. שיחת אחרי-משחק שההורה יוזם ומתיל לנתח ולחפור על המשחק תמצא מהר מאוד נער סגור רגשית שנותן תשובות של מילה אחת. מצד שני, אותה השיחה בדיוק, ביוזמת השחקן, זורמת מעצמה. לכן נסיעה שקטה הביתה אינה כישלון הורי. היא פשוט הזמן שבו הוא מעכל, ומי שיושב לידו בשקט נשאר זמין ומזמין לרגע שבו הוא כן ירצה לדבר.

איך הופכים את הישיבה על הספסל לזמן עבודה?

השינוי מתחיל ברגע שיש לתקופה הזאת מטרה משלה. משהו שהנער עושה בזמן הזה ושתלוי רק בו, במקום לחכות שייתנו לו צ'אנס. ויש שלושה דברים שעובדים טוב במיוחד:

• נקודת מיקוד אחת לכל משחק — שחקן שיושב בחוץ בלי מטרה צופה במשחק כמו אוהד כדורגל. לכן צריך לשנות את התפקיד ולקבוע מראש מה הוא בודק היום. למשל מה עושה מי שמשחק בתפקיד שלו ברגע שהקבוצה מאבדת את הכדור. זו הזדמנות זהב לראות את העמדה שלו מבחוץ ולנתח אותה. וכדי שהצפייה והניתוח יהיו שווים משהו, מה שהוא ראה צריך להיות מתורגל אצלו כבר באימון הקרוב.
• מטרה אחת לחודש שלא תלויה בדקות משחק — להיות הראשון בקבוצה בבעיטות חופשיות. לנסות בכל אימון 20 מסירות ברגל החלשה. לשפר את מהירות הריצה ולהתקרב לשחקן המוביל בקבוצה. וכך עוד ועוד מטרות שהשחקן יכול למדוד לבד והן מחזירות לו את תחושת השליטה באימונים.
• להיות מוכן תוך שתי דקות — שחקן שמתרגל לישיבה על הספסל מפסיק לחמם את עצמו, פיזית ומנטאלית. זה נראה כמו פרט שולי אבל זה המקום שבו הוא מוותר על הדבר היחיד שכן בשליטתו. מי שמתקרר בגוף ובראש יכנס בסוף לא מוכן לרגעי האמת, ואז היכולת החלשה תקבל עוד אישור במחשבה. לכן חשוב לטפח שגרת חימום קצרה כבר במחצית השנייה – באישור המאמן אבל מבלי שהוא יבקש. זה יאפשר לשחקן מוכנות להיכנס ולהיות מיד בתוך המשחק.

שלושת הדברים הקטנים האלה הם בדיוק מה שהמאמנים שמים אליהם לב. מאמן מכניס למשחק את מי שהוא מאמין שיכול לעזור לו לשנות את המשחק באופן מידי, והאמונה הזאת של המאמן בשחקן נבנית ממה שהוא רואה אצלו מבלי לבקש.

ומה אם עברו חודשיים ושום דבר לא השתנה?

אז הגיע הזמן לשיחה כנה על המשך הדרך בקבוצה. שיחה כזאת מבוססת על שתי שאלות עיקריות: מה אתה רוצה בעונה הזו, לשחק או להישאר עם החברים? כל תשובה לגיטימית, וההחלטה צריכה להתקבל לפיה. השאלה השנייה היא מה המאמן אמר לך כששאלת אותו מה עליך לעשות בשביל לשחק? ואם הנער עוד לא שאל, זה הצעד הראשון. רק חשוב לשים לב: השחקן ניגש, ולא ההורה. והשאלה צריכה להיות פשוטה וישירה: מה בדיוק אתה צריך לראות ממני כדי לתת לי יותר דקות, ומה הדבר הכי חשוב לך שאעשה?, תשובה בסגנון "תהיה יותר טוב" היא התשובה שאין מה לעשות איתה באימונים. אז צריך לקבל מהמאמן תשובה אמיתית ספציפית ופרקטית או אפילו תשובה כנה ש״אתה לא בתוכניות״.

ומה עושים אם הזמן ממשיך לעבור וחרף כל המאמצים הילד מקבל פירורי דקות?

במקרה הזה חשוב לזכור שעדיף לשחק, גם אם בקבוצה פחות טובה, מאשר לשבת על הספסל בקבוצה איכותית. שחקנים צריכים להתפתח וההתפתחות שלהם קורית בזמן משחק ולא רק באימונים. לכן זה לא הזמן להיות זנב לאריות אלא עדיף להיות ראש לשועלים. כך שמעבר לקבוצה אחרת שבה הוא יקבל דקות משחק היא החלטה מקצועית לגיטימית לגמרי וצריך לקבל אותה בבית בלי שום תחושה של כישלון. מה שמחזיק ילד בכדורגל לאורך השנים הוא ההנאה והתחושה שהוא שייך ושמעריכים אותו. שני הדברים הללו נשחקים אם הוא יושב בחוץ עונה שלמה. ואם בכל זאת התקבלה החלטה להישאר, זו צריכה להיות החלטה מושכלת של השחקן שהתקבלה לאחר דין ודברים איתו ולא ברירת מחדל שקבעו לו ״מלמעלה״.

מה באמת מרוויחים מהזמן על הספסל?

בעוד שנתיים אף אחד לא יזכור כמה דקות הוא שיחק בסיבוב הראשון. מה שכן יישאר איתו זה מה שהוא גילה על עצמו בתקופה שבה אף אחד לא ספר אותו: שהוא מסוגל להמשיך לעבוד בלי תמורה מיידית. זו אחת היכולות המנטאליות שעושות את ההבדל בהמשך הדרך בין שחקנים מוכשרים לשחקנים שמגיעים רחוק. לא סתם היא אחת מאבני היסוד של אימון מנטאלי. התקופות על הספסל הן אלו שבונות אותה.

והתיק שליד הדלת שארוז מאתמול בערב, זה הסימן הטוב ביותר לכך שהוא לא ויתר. כל עוד הוא ממשיך להכין אותו לפני משחקים – הוא יעבור את התקופה הזו בהצלחה.