למה החלטתי ללמד בעוצמה?

מתלמיד גרוע לסטודנט מצטיין: ההצהרה שלגלגו עליה

לקראת תום השירות הצבאי שלי הצהרתי שאני מתכוון ללמוד באוניברסיטה. הייתי אז כתב צעיר בבית"ר ירושלים ולתומי חשבתי שבכדי להשתלב בעולם התקשורת יהיה עליי ללמוד בבית הספר כותרת (המקבילה האזרחית לגלי צה"ל) שבאוניברסיטת ת"א. בזמנו, בכדי ללמוד בכותרת היה צריך להיות סטודנט לתקשורת באוניברסיטה ואני החלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח. הפידבק מהסביבה שלי נע בין פסימיות מוחלטת ובין לעג ולגלוג על ההצהרה שלי. הרי הייתי תלמיד גרוע בתיכון אז מאיפה הבאתי עכשיו את ה"אני הולך ללמוד באוניברסיטה".

וזה נכון. באמת הייתי תלמיד גרוע. היו לי המון בעיות רגשיות וחברתיות שהובילו להתדרדרות בלימודים. הייתי בכיתה המובילה בבית הספר רק בזכות ההצטיינות שלי ביסודי ובחט"ב. אני זוכר היטב שהמורים והיועצות שברו את הראש איך תלמיד שכל כך בלט בעבר מתרסק טוטאלית בלי שום הסבר נראה לעין. היום, כבוגר ואיש חינוך, אני יודע שבתיכון חוויתי את שיאו של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך ולא הצלחתי ללמוד כי הייתי מוצף רגשית בהמון מחסומים אישיים. על הנקודה הזו כתבתי בעבר מההיבט פסיכולוגי-חינוכי אז לא ארחיב עליה שוב.

שנתיים של עמל והחלטה שלא מרפה

הקדשתי שנתיים מחיי לשפר את הציונים שלי במכינה האוניברסיטאית (שאותה סיימתי כמצטיין) ועשיתי שלוש פעמים פסיכומטרי (פעם אחת בשביל הכיף כי קיבלתי קורס בחינם). במשך הזמן הזה עדיין היו סביבי מצקצקים דווקא מחוג מכריי הקרובים. אבל זה לא עניין אותי. ראיתי מטרה מול העיניים ודהרתי אליה עד שהצלחתי.

ואת זה בדיוק אני מלמד בקורס "לומדים בעוצמה". לא משנה מה האתגר הלימודי שניצב בפניך, אם זה להתקבל לתואר נחשק באוניברסיטה או לסיים בהצלחה את הבגרויות בתיכון – ברגע שתיצמד לשיטה ללמוד בעוצמה אתה תשיג את זה. איך אני מבטיח דבר כזה? מתוך הניסיון וההבנה שלי. הניסיון שלי כתלמיד גרוע שהגשים את כל החלומות שלו וההבנה של מה הם המחסומים הפנימיים שיש לתלמידים שלי שעוצרים מבעדם לממש את עצמם ולהצליח. ומדהים איך שזה עובד!

יש שני דברים שאני יודע לעשות ברמת אומנות: לכתוב וללמד. אני מבין בהמון תחומים ויודע לעשות המון דברים אבל המומחיות שלי היא לכתוב לכל גיל בכל אוכלוסייה וללמד כל אוכלוסייה בכל גיל. ואת המומחיות הזו ביססתי על שתי יכולות בלבד. היכולת להוציא מחשבה מתוך הראש ולהכניס מחשבה חדשה במקומה. ותודה לאמנות החושים שהביאתני עד הלום.

פיילוט שספג ביקורת: מה לומדים מקהל שמתנגד

בשבוע האחרון הרצתי פיילוט לרעיון שצץ לי פתאום. בתגובה ספגתי נאצות, קללות, ירידות ועקיצות מחלק מהקהל שנחשף לפיילוט שלי. אבל הם היו המיעוט הרועש, ככל שהעמקתי בפיילוט התגברו הפידבקים החיוביים של הרוב השקט ובתום שבוע אחד אני יכול להתגאות שהתוצאה מרשימה הרבה יותר ממה שצפיתי. עד כמה מרשימה? אלו שקיללו בהתחלה הם אלו שעוקבים אחרי התוכן שאני מעלה עכשיו ומתחילים להבין שיש כאן מישהו שיודע על מה הוא מדבר ושהם רוצים להקשיב לו. וככה זה בחיים: בכל פעם שתצאו עם ההחלטה האמיצה שלכם לעולם אתם תספגו ריקושטים פסימיים בצד אחד ולעגניים בקיצון השני.

אבל מחלקי אותם ריקושטים יהיו הראשונים לברך אתכם בהתלהבות עם זר פרחים כשתצליחו בענק – כי אין אופציה אחרת.

התגובות השליליות לפיילוט שלי הן מתנה עבורי. הן אפשרו לי להבין טוב יותר את הקהל שלי, את הסביבה שלו, מה הוא צריך ומה הן הבעיות שאיתן הוא מתמודד. כעת כשלמדתי וחוויתי זאת על בשרי אני יודע איך לייצר את הפתרונות שהקהל שלי צריך.

אז לחצתי עוד קצת על הגז ובניתי את תוכנית "חיים בעוצמה" שמיועדת לקהל בוגר. השיטה היא אותה שיטה: אני מאתר את הדפוסים הפנימיים ש"תוקעים" את החיים של האנשים שמגיעים אליי ומשחרר אותם מהם וזה משנה להם את החיים. חשוב לי להבהיר שאני לא משנה בני אדם, אני רק מציע מודל חדש שמותאם אליהם בדיוק ושאם הם יפעלו לפיו הם יקבלו את כל מה שהם תמיד רצו וישיגו את כל מה שהם תמיד חלמו. את השינוי הם כבר מבצעים לבד וב"ה זה עובד מצוין!

המחסומים האלו לא מודעים ולכן האנשים שמגיעים אליי לא יודעים בכלל שזה מה שתוקע אותם (זו גם הסיבה שהם לא יכולים להגיע לזה בעצמם). המחסומים האלו הם דפוסים אוטומטים שנטבעו בהם בעבר. בשדה המחקר זה נקרא "פוטנציאל מוכנות". הכוונה להתנהגות אוטומטית שמתבצעת לפני שחושבים עליה בצורה מודעת (ליתר דיוק 350 אלפיות השנייה לפני שהיא מגיעה למודעות. מחקרים בפסיכולוגיה איששו שהמודעות היא רק חותמת גומי להחלטה תת הכרתית בגוף. לדוג' הם הראו שסטודנטים מזיזים את האצבע עוד לפני שהם מדווחים על רצונם המודע להצביע).

בפוסטים הקודמים כתבתי מי באמת מקבל החלטות במוח שלנו וסביר להניח שאכתוב הרחבות נוספות בעתיד.

מחסומים לא מודעים: דפוסים שתוקעים אותנו

אותם מחסומים פועלים כדפוסים התנהגותיים במסגרת הזיכרון הפרוצדורלי שלנו. זהו זיכרון של פעולות אוטומטיות ומטרתו לחסוך לגוף הפניית משאבים קוגניטיביים לפעולות שאנו מורגלים בהן. וזה גם חשוב והכרחי כי בד"כ הפניית קשב ומודעות לפעולה שאנו מורגלים בה דווקא תפגע בביצוע שלה. אני לא ממליץ לנסות את זה אבל מי שינסה לרדת במדרגות תוך כדי שהוא ממקד את הקשב שלו לאופן כיפוף הברך והעברת המשקל מכף רגל אחת לשנייה בכל ירידה של מדרגה ימצא את עצמו מהר מאוד מועד ומתגלגל מכל המדרגות. כך שפעולות אוטומטיות חשובות ונחוצות.

אז איפה קו הגבול בין פעולה אוטומטית נחוצה ובין מחסום התנהגותי? לדוג' OCD (הפרעה אובססיבית-כפייתית. הסובלים מהפרעה זו נוהגים לבצע פעולות מסוימות שוב ושוב, לרוב מבלי שהדעת מניחה להם). כשלמדתי באוניברסיטה הסבירו לי שזו הפרעה נפשית שמקורה בחרדה ושצריך לזה טיפול תרופתי. היום, מניסיוני בליווי אנשים – ואינני עוסק בטיפול ולכן אני מציין את דעתי בלבד – אני יודע שיש מקור טראומתי להפרעה ושניתן להתגבר עליו בדרך מסוימת. כפי שציינתי איני מטפל ולכן לא ארחיב עוד בנושא. הנקודה היא שלשמחתי השיטה של "חיים בעוצמה" עובדת גם במקרים האלו.

כתיבה מהלב: לכתוב כדי לגעת בקוראים

לאחרונה פנו אליי מספר אנשים שביקשו שאלמד אותם כתיבה. במקרה הכינותי מבעוד מועד את סדנת "כותבים בעוצמה" שבה אני מלמד את רזי המקצוע. בסדנה אני מלמד מספר סגנונות כתיבה אך המבוקשים שבהם מבוססים על טכניקה שפיתחתי ולה אני קורא "כתיבת הדמעות". אני יודע שהשם לא בדיוק סקסי אבל הרעיון הוא שהכתיבה שלך צריכה להוציא דמעות מהקוראים שלך. דמעות של רגש והתרגשות עצומה או דמעות של צחוק והנאה.

חשוב לי להבהיר שלא מדובר במניפולציה. הרעיון בכתיבת הדמעות הוא לכבד ולהעריך את הקוראים שלך ולכן – כמאמר המשורר – צריך לשים את הלב על השולחן למענם. זה אומר לכתוב בצורה הכי כנה, ישירה ואותנטית. כתיבת הדמעות צריכה להגיע מהלב כי הקוראים שלך ירגישו אם אתה אמיתי או לא. וההבדל ביני ובין אלו שמלמדים כתיבה (בעיקר שיווקית) ומדברים על לעורר רגש אצל הקוראים, הוא בזה שאני מלמד איך באמת כותבים מכל הלב – לכתוב בעוצמה.

השבוע שוחחתי עם קולגה שאני מאוד מעריך שביקשה להתייעץ איתי לגבי הרצאה שהיא עתידה להעביר. במהלך השיחה הזכרנו שת"פ שעשינו לפני כמה שנים והיה יוזמה מוצלחת בהחלט. היא סיפרה לי שצד ג' שצירפנו בזמנו ליוזמה שלנו החל להשתמש בה על אף שאינו מחזיק בניסיון וברקע לבצע אותה כהלכה והיא סבורה שלשם כך הוא פשוט העתיק אותנו. שזה מדאיג מצד אחד כי לא בטוח שאותו צד ג' הוא אכן איש המקצוע לדבר על הנושאים האלו מהפרספקטיבה הנכונה ומאידך לדעתי אנחנו צריכים להיות מוחמאים מזה כי זה אומר שפיתחנו קונספט שיש לו ביקוש.

סיפרתי לקולגה היקרה שאני כבר מורגל בזה שמחקים אותי ומעתיקים ממני ושזה ממש לא מטריד אותי. להיפך, זה מחמיא לי מאוד. תכנים מתוך פוסטים שלי הועתקו כמעט מילה במילה לפוסטים שיווקים של יועצים ומאמנים מקרב חבריי בפייסבוק וזה ממש לא מפריע לי. הסיבה שזה לא מפריע לי היא שמי שמעתיק ומחקה אותי הוא בסך הכול חיקוי שלי ולכן הוא תלוי בי כיוצר שאמשיך לייצר תוכן שהוא ימשיך לחקות. על אותו משקל חיקויים של אדידס ונייקי הם לא באמת המותגים עצמם וזכות הקיום שלהם כל כולה תלויה בהמשך הייצור והעשייה של אדידס ונייקי המקוריים.

אני יוצר תוכן חדש ואיכותי ואני רוצה להפיץ אותו לכולם. כפי שאני עשיתי זאת אני רוצה שכל מי שירצה ללמוד, לכתוב או לחיות (באמת) יוכל לעשות זאת בעוצמה ולהגשים את עצמו הכי חזק שאפשר.

וזה מה שחשוב: לא משנה מה אתם רוצים, מה שחשוב הוא שתעשו זאת בעוצמה!