למה ילדים לא סומכים על המורים שלהם?

מה גרם לתלמידים לסמוך עליי בעיניים עצומות?

התחלתי ללמד בשנת 2009 סטודנטים באוניברסיטת ת"א, ב-17 השנים שחלפו מאז לימדתי את כל שכבות הגיל בישראל. החל מטרום כיתה א' ועד לקהל בוגר. עיקר העשייה שלי מוקדשת לבני נוער בתיכונים ובזה אני מתמחה. במהלך השנים כבר ראיתי הכול, שמעתי הכול, נתקלתי בהכול ואין מקרה או סיטואציה בקרב בני נוער שלא יצא לי לפגוש פעם אחת לפחות. עד לשנה האחרונה. בשנה שחלפה מספר המקרים המזעזעים שבהם נתקלתי הפתיע אפילו אותי. כמי שחשב שהוא ראה הכול התחוור לי שעוד לא ראיתי כלום ואם מספר מקרי חובת הדיווח שהיו לי עד אז עמד על כמה בודדים בשנה. בשנה החולפת הוא כבר עבר למספר דו ספרתי. הצלחה של תוכנית העצמה בבתי ספר מבוססת כל כולה על הקשר בין המנחה לתלמידים. על החיבור האישי הזה תקום ותיפול תוכנית, ולא משנה עד כמה היא איכותית. זו הסיבה שאני מדגיש שתי וערב למנחים שלי ש"חוויה קודמת לידע" והתלמידים צריכים להרגיש מסגרת שרואה אותם ומקשיבה להם מתוך אכפתיות גרידא. וזו גם הסיבה שהמקרים הלא נעימים בבתי הספר משותפים איתי ולא עם צוות ביה"ס, ואז אני פונה לביה"ס ומדווח. באחד המקרים שאלה אותי היועצת איך זה שתלמידה בחרה לפנות דווקא אליי על אף שמעולם לא הייתי איתה בקשר אישי, ולא לפנות אל היועצת שעימה היא נמצאת בקשר קרוב. לא יכולתי להתעלם מנימת האכזבה בקולה של היועצת והחלטתי לבדוק זאת עם התלמידה. "אני לא סומכת עליה. וגם לא על המורה שלי. הן לא באמת רוצות לעזור לי", זו הייתה תמצית התשובה שלה תוך שהיא מוסיפה שעליי היא סומכת בעיניים עצומות. וזו לא הפעם הראשונה שאני שומע את התשובה הזו. גם בפעמים קודמות שהסברתי שבכוונתי לדווח התלמידות סירבו בתוקף שזה יהיה למחנכת או ליועצת שלהן. ועם הזמן והניסיון הבנתי שיש לזה סיבה אחת ברורה שאותה חייב לדעת כל מורה, הורה וכל מי שבא במגע עם ילדים ונוער.

המחקר שהראה כיצד מחמאות יכולות לפגוע בילדים

בשנת 2018 קבוצת חוקרים מאוניברסיטה בבייג'ינג (בשיתוף עם אונ' מלונדון) בדקה את האופן שבו ילדים מפרשים "את הדרך שבה מבוגרים מדברים איתם" ומצאה שאם לא מסבירים לילדים את הלוגיקה שמאחורי המילים שנאמרות להם (במקרה הזה תשבחות ומחמאות) הם נוטים לפרש את המסר כשקר במקרה הטוב וכשלילי במקרה הרע. ולמה שלילי יותר גרוע משקר? כי אם ילד חושב שמחמאה נאמרה כשקר הוא מניח לזה ולא מאמין לאותו מבוגר. אבל אם ילד חושב שהמחמאה שנאמרה לו היא בעלת מובן שלילי ("חיובי-הפוך") הוא מבין שהיא נאמרה לו בכדי להמתיק ולחפות על העובדה שהמבוגר הזה לא מאמין בו כלל. ואת זה אני מלמד במשך שנים מורים, הורים, מאמנים וכל מי שעובד עם ילדים: תמיד – אבל תמיד! – תתגמלו דרך ולא תוצאה. לתגמל תוצאה זו הרעה החולה של המנטאליות. חתירה לתוצאה היא חתירה לעצלנות וחוסר ביטחון. ילדים שתוגמלו על תוצאה הם ילדים שחיזקו אצלם דימוי עצמי תלותי. זה אומר שתוצאה טובה הם על גג העולם ותוצאה גרועה הם בתחתית השאול. אז למה להם בכלל לנסות?

שבח מאמץ לעומת שבח תוצאה: מה אומר המחקר

הרי כבר ב-1998 בדקו פרופסוריות (קרול דווק וקלאודיה מולר) מאוניברסיטת קולומביה את ההשפעה של תגמולי שבח  על ילדים ומצאו שברגע שהחמיאו להם זה רק הפיל להם את הציונים ואת המוטיבציה לנסות כי הם חששו מאוד לערער את המעמד שלהם כילדים חכמים ומוצלחים. מנגד, כאשר תגמלו דרך – ומאמץ – זה הגביר את הציונים ואת המוטיבציה ללמידה ולהתנסות ובכך חוזקו תפישת המסוגלות והביטחון העצמי של הילד.

על פניו שם זה כבר אמור היה להשתנות, רק שזה לא כזה פשוט.

הפקטור המרכזי שקובע הוא הסביבה. ב-2019 התפרסם מחקר שבדק כ-13 אלף תלמידים ברחבי ארה"ב ומצא שאפשר להקפיץ יכולות של תלמידים בפחות משעה (!) של שיעור ברגע שמלמדים אותם ש"מאמץ מפתח יכולת". עם זאת, ברגע שיש מסרים סותרים, כלומר שבית הספר מחנך לדרך ולא לתוצאה ואילו בבית ההורים מחפשים רק תוצאה – הילדים יפרשו לפי מה שנוח להם ובד"כ (ב-99% מהמקרים שנמדדו) יהיה להם נוח לא להתאמץ. וגם להיפך! אם בבית מחנכים לדרך ואילו בית הספר בודק רק ציון סופי – הילד יחפש רק את הציון הסופי מבלי להתעכב על איך הוא השיג אותו (ובכלל זה העתקות הופכות לאמצעים שקודשו למטרה).

אז מה עושים? לי יש ארבע טכניקות שאני מיישם קבוע עם התלמידים שלי:

1. לשבח את המאמץ ולא את התוצאה – אני מקפיד להסתכל על הדרך שהתלמיד עבר. על התהליך שהוא התמיד בו ומחמיא לו על על הבחירות וההחלטות שהוא עשה. לדוג' להשקיע עוד כמה שעות בלמידה למבחן – ללא קשר לציון במבחן. גם בדינאמיקות ובסימולציות שיש בתוכנית העצמה אני מקפיד להחמיא למתנדבים על עצם ההתנדבות שלהם והמוכנות לנסות ללא שום קשר למה שקרה בסימולציה. כשמחמיאים על תהליך התלמידים מוכנים לחזור לשם גם אם נכשלו. מאידך, כמשחמיאים על תוצאה אז למעשה מדביקים תווית (בלי מתן כלים פרקטיים להמשך) ואת התווית הזו התלמיד לא יהיה מוכן לסכן יותר ולכן יסרב לנסות בהמשך אם ישערך שזה עלול לפגוע לו ב"תווית" התוצאה.
2. לשבח ספציפית ולא כללית – כשמחמיאים על הדרך צריך להחמיא על מה שראינו בדרך. לדוג' "אהבתי את היוזמה שלך להחליף מקום ישיבה כשראית שזה מפריע לך להתרכז", או "יישר כוח על הנכונות שלך להקדים בכל בוקר למפגש ולהישאר בסוף בכדי לסדר את הכיתה". מחמאות ספציפיות עדיפות תמיד על "כל הכבוד" גנרי. יתרה מכך, מחמאות גרנדיוזיות ("מהמם", "מדהים" וכו') ללא קישור ספציפי יצרו את אותה משמעות שלילית שלעיל. בעיקר בסביבתו החברתית של התלמיד (הוא נתפש כפחות יכולות עקב מחמאה סימפוזיונית כוללנית. זה נתפש אצלם כלא אמין). לכן צריך תמיד לשבח התנהגות ספציפית ("כל הכבוד שהשתתפת ושאלת שאלות חשובות שוב ושוב") ולא להחמיא בצורה שנשמעת כללית ("היית מדהים היום").
3. להסביר את הלוגיקה – הטמעה של היגיון בריא במחמאה מחזקת את המסר אצל התלמיד. "כשאת שואלת יותר שאלות כך גם את מאפשרת לעצמך להתנסות יותר ולדעת יותר" . זה משפט שגורם לתלמידה להפנים שהיא מסוגלת. הסברה של הלוגיקה גם מונעת את הפרשנות השלילית למחמאה. כשתלמידה מבינה למה החמיאו לה וכיצד הפעולה שלה תשרת אותה בהמשך תחזור על כך שוב. מאידך, מחמאה ללא צימוד של הלוגיקה עלולה להוביל לפרשנות שלילית.
4. תדגמנו כישלון – זה אולי נשמע קצת מוזר אבל האפקט הכי חזק על התלמידים זה שהמורה שלהם משתף אותם בכישלונות המפוארים שלו ומה הוא עשה איתם (המסר הסופי הוא כמובן איך לצמוח מהם אבל חייבת להיות התייחסות גם לצד הלא נעים של הכישלון). כשמספרים לתלמידים על הכישלונות, החולשות והאכזבות שלנו אנחנו למעשה הופכים פגיעים מולם וזה יותר מכול מחזק את האמון והסמכות. ברגע שאנחנו מאפשרים להם להזדהות איתנו רגשית הם מבינים שאנחנו גם נזדהה איתם וזה גורם להם לרצות לנסות יותר, וכפועל יוצא מכך גם להצליח יותר.

וזו הסיבה שבגינה בוחרים התלמידים לפנות אליי עם ביטחון ואמון מלא שאעזור להם. הפתיחות והכנות שלי מולם גורמת להם לסמוך עליי בעיניים עצומות. וזה קורה כי אני מחמיא – עם לוגיקה – כשמתאמצים, וגם מעמיד במקום – עם לוגיקה – כשמתעצלים. את האמת התלמידים שומעים בפנים ואת הכנות הזו הם מעריכים.