למה אסור לגונן על ילדים?

אחת הרעות החולות של המנטאליות הישראלית היא להביא תוצאות. זה נשמע מוזר, אני יודע. אבל החתירה האובססיבית הזו לתוצאות – וכמה שיותר מהר – בעבודה, בעסקים, בפוליטיקה ובכל דבר אחר היא הבעיה ולא הפתרון. ואני אסביר זאת מעולמות הלימודים והכדורגל.

בשנים האחרונות היו לי לא מעט מקרים כאלו. ילדים שקיבלו 80 במבחן והתרסקו בדיוק כמו ילדים שקיבלו 40. שחקנים שהחמיצו מצב מכריע ושקעו בעצבות זהה בעוצמתה לשחקנים שלא קיבלו זימון לסגל או קיבלו הודעת שחרור. וזו בדיוק הבעיה: הערכה עצמית מבוססת תוצאה. ואז כשיש תוצאה אתה אלוף וכשאין תוצאה אתה אפס מאופס.

בואו נבין איך זה מתחיל:

הפסיכולוגיה הקלאסית קידשה את הערך העצמי (self esteem) לגביע הקדוש של בריאות הנפש. כשאני כותב הפסיכולוגיה הקלאסית אני מתכוון לגישות שאחרי ונגד פרויד, ואת ההבדלים העשירים בתיאוריה ובמתודיקה אני מתכוון לתמצת באכזריות שאינה הוגנת אקדמית להבחנה אחת בלבד: לשמור על הילד שלא יפגע כלל. לא פיזית, לא מילולית (ככל האפשר), לא רגשית ותמיד לדאוג שיהיה לו כל הזמן טוב. חלומו של כל הורה וסיוטו של כל ילד מבלי שהוא בכלל יודע.

כי לגדל ילד על כריות של "אתה הכי טוב וחכם ומוכשר ונסיך של הבית" זה ליצור פרופיל אישיות נרקסיסטי. על פניו יגדל ילד עם ביטחון עצמי גבוה שמקורו בבית חזק ואוהב (שאת זה אנחנו רוצים). ומאידך, ברגע שהוא יפגוש – והוא יפגוש! – בחיים שלו סיטואציות שבהן הוא לא יהיה הכי טוב – הוא יתרסק. כי כל הערך העצמי שההורים בנו לו במשך שנים נשען על זה שהוא המרכז של העולם וכל שירצה יתגשם. אבל בחיים האמיתיים, מה לעשות, אתה לא תמיד המרכז ולפעמים אתה צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להגשים את הרצונות שלך (אלא אם כן מדובר בהורים שממשיכים את ההנקה הכספית גם בגילאי ה-20 המאוחרות כי הם מסרבים להבין שהם לא עוזרים לילד אלא רק מחמירים את התלות שלו).

לצערי אני רואה את זה לא מעט ב"הורות החדשה" אצל התלמידים שלי. בשנים האחרונות ניהלתי שיחות ממושכות עם אבא שכתב עבור הילדה שלו (בת 16!) את עבודת ההגשה בתוכנית שלי. ומכיוון שאני לא מורה בביה"ס ולא שייך לביה"ס אז אין לי פילטרים בשיח ואמרתי לו מפורשות שיש לו בת מקסימה ומתוקה (היא באמת כזו) אבל עצלנית של ממש שהדבר היחיד שמעניין אותה זה לייקים בטיקטוק ולהחליף ציפורניים כל שבוע, ולתופעה הזו הוא אחראי כי הוא מגונן עליה בחירוף נפש ודווקא המגננה הזו פוגעת בה כי היא מסרבת להתאמץ ובכלל לנסות. היא מחזיקה בראש שכל בעיה הוא יפתור לה והיא צודקת לגמרי כי את זה הוא לימד אותה ברגע שהוא עזב ישיבת הנהלה (ואולי לא בפעם הראשונה) בשביל לשכנע אותי לוותר לה. לא ויתרתי. הוא כתב עבודה יפה מאוד והציון היה בהתאם עבורו, אבל לא עבורה.

או אותה אמא שהסבירה לי בהודעות ארוכות ומושקעות שהבן המקסים שלה (הוא באמת ילד מקסים – כל המחמאות לילדים כנות לחלוטין) הוא ילד בעל ביטחון עצמי רב והוא כתב עבודה מושקעת על ביטחון עצמי (בפועל זו האמא שכתבה אותה) ורק יש לו קושי אחד שהוא לא רוצה להציג את העבודה בפני הכיתה כי הוא מתבייש.
"תבין", היא אמרה לי. "זה לא שאין לו ביטחון עצמי. אתה צריך לראות אותו בבית איך הוא מתנהג ומביע דעה. הוא פשוט ילד ביישן קצת וזה מביך אותו להציג את העבודה מול כל הכיתה".

ניסיתי להסביר לה שזו בדיוק מהותה של הפרזנטציה – לתת להם לתרגל התמודדות עם מבוכה בסיטואציה בטוחה שבה אני נמצא איתם ולצידם. בכל זאת הילד בחר שלא להציג את העבודה הנפלאה של אימו על ביטחון עצמי שקיים אצלו רק בבית ולא באישיות. זו לא שיפוטיות – זו המציאות.

והמציאות בישראל מבטיחה שהילד יתרסק. לא משנה כמה מגוננים עליו בבית בסופו של דבר הוא יגיע לגיל ההתבגרות ויגלה על בשרו שבמדינת ישראל התמודדות עם לחץ היא דרך חיים. בכיתה יא' הוא יחטוף טונות של חומר לבגרויות צפופות פרי אהבתם של הקורונה והמלחמות. במקביל למסרים גבריים ומאצ'ואיסטיים על כך שצריך להיות חזק וקשוח לקראת הגיוס ליחידות קרביות בצה"ל, וכל זה בזמן שהורמונים שלו עובדים שעות נוספות בגלל הילדה מהשכבה שהוא מאוהב בה ומנסה להתקרב אליה (ושלא נדבר על הלחץ החברתי להתנסויות מיניות ראשוניות – אצל שני המינים). וכשכל המשא הזה יושב על כתפיים של ילד בן 16.5 הוא מגלה שכפפות המשי עליהן גדל יכולות גם לחנוק. והוא נחנק.

אז מה עושים?

מתמודדים. או יותר נכון נותנים לילד להתמודד (כי ילדים עושים את זה בטבעיות, הבעיה היא ההורים אכולי טראומות הילדות שהורסים להם את ההתנסות) ומאפשרים לו את המרחב ליפול ולטעות ולקבל את זה שהוא אנושי. וכך מפתחים אצלו את היכולת החשובה ביותר בחוסן מנטאלי: חמלה עצמית.

חמלה עצמית (self-compassion) חורצת גורלות. זה לא סתם משפט מפוצץ אלא אמת מדעית מגובה במחקרים. חמלה עצמית (בהגדרה גסה: אמפתיה כלפי עצמך. להכיר בכאב, לקבל אותו ולסלוח לעצמך על הכאב) מחזקת חוסן נפשי יותר מכל מדד אחר, כולל ערך עצמי ותמיכה חברתית (מה שמקבלים כמובן מאליו בבית שמגונן יתר על המידה).

ומה קורה כשיש ערך עצמי בלי חמלה עצמית? נרקיסיזם במקרה הרע, ובמקרה העוד יותר גרוע נקבל חוסר יכולת להתמודד עם מצבי עקה ומצוקה פסיכולוגית שיובילו לדיכאון וחרדות. את שני המקרים אנחנו לא רוצים ומשני המקרים ניתן להימנע באמצעות עבודה על ארבעת הפרמטרים הבאים:

1. יציבות פנימית – ערך עצמי שאינו תלוי בתוצאה. זה אומר שאם הצלחתי אני שמח ואם נכשלתי אני מבואס אבל ממשיך את חיי כרגיל – לא כי לא אכפת לי, אלא כי הערך העצמי שלי לא מחובר לתוצאה. וזה משהו שצריך ללמוד ולתרגל כי זה מנוגד לתפישה הרווחת בחברה (ובמערכת החינוך).
2. סיבולת רגשית – מהירות ההתאוששות לאחר חוויה קשה. לא מדובר על זעזועים רגשיים קשים כגון טראומות אלא על התמודדות עם חוויות הכרחיות כגון כישלון. נכשלתי – אני ניגש לכישלון בחמלה עצמית במטרה ללמוד ממנו לפעמים הבאות ויודע להמשיך הלאה באופן יציב.
3. מיקוד עצמי – התחרות היחידה שלי היא מול עצמי בלבד. אני לא עסוק בהשוואות לאחרים ולא מעניין אותי אם אחרים הצליחו יותר או פחות. אני ממוקד נטו בהצלחה שלי מול עצמי בלבד.
4. נכונות להתמודד – לראות את הפחד, להסתכל לו בעיניים ולרוץ אליו בכל הכוח. רוב האנשים נמלטים כשהם רואים פחד ואילו אנשים עם חוסן מנטאלי יודעים שהתמודדות עם הפחד מחזקת.

ואיך ליישם את זה על הילדים שלכם? שלוש טכניקות פשוטות ומהירות ליישום כבר היום.

• פרספקטיבת אמפתיה – כשהילד נכשל, במקום לשאול אותו מה לא עבד ואיך ללמוד להבא, תשאלו אותו פשוט מה הוא היה אומר לחבר שהיה מספר לו על הכישלון הזה. תשמעו ממנו איך הוא היה מנחם את חבר שלו ואז את הדיבור הזה הוא ילמד ליישם על עצמו.
• "אני" לעומת "עשיתי" – הפרדה מוחלטת בין מי שאני ובין התוצאה שלי. אם נכשלתי זה לא אומר שאני גרוע אלא שלא הצלחתי בפעם הזו. חשוב מאוד לבצע – מילולית – את ההבחנה בין מי שאני ובין התוצאה מתוך הבנה שהיא לא אומרת שום דבר על מי שאני, לטוב ולרע.
• כישלון הוא חבר – לקבל את הכישלון כמו חבר שאני מצפה לפגוש אותו. כישלון הוא אבן דרך, לא סוף הדרך. וברגע שיודעים להשתמש בו נכון הוא מתנה. זה לא אומר שצריך מעכשיו להגיד "סבבה, לא נורא" על כל דבר. ממש לא (וראיתי הורים ומטפלים שעושים זאת. לוקחים חמלה עצמית למקסימום שהיא לא אמורה להימצא בו). אלא צריך לחבר את זה לסיפורי השראה דוגמת ההדחה של מייקל ג'ורדן מנבחרת הכדורסל בביה"ס עקב "חוסר בכישרון ויכולת" (וסיפורים כאלו בספורט יש למכביר) או העובדה ש-12 הוצאות לאור דחו את ג'יי קיי רולינג בטענה שהארי פוטר זה לא ספר שיעניין את הקהל ולכן לא יצליח. והכי טוב זה שיתוף בכישלון אישי שהפך להצלחה. אותנטיות היא מילת המפתח. כך שבמקום לנחם מסבירים – ומעגנים – שכישלון הוא חלק אינטגרלי מהדרך.

לסיכום, לגונן על הילד שלך בכדי שלא יתמודד עם קשיים אולי ישמור עליו בטווח הקרוב אבל בוודאות יפגע ויגרום לו נזק בטווח הרחוק. רוצה שהילד שלך יפתח חוסן מנטאלי? תן לו להתמודד עם קשיים ואתגרים ותדאג לפתח אצלו חמלה עצמית ופרספקטיבה נכונה לכישלון.