מה יש לנו שאין לילדים?

בכל אחד מאיתנו, האנשים הבוגרים, יושב איזשהו יצר כזה שהורס לנו את החיים. אנחנו לא נולדים איתו והוא לא גנטי בשום צורה. אבל הוא כן תורשתי. הוא תורשה של מאות ואלפי שנים של תרבות מערבית הרסנית ועוד יותר של קידמה טכנולוגית משחיתה. אולי זה לא בדיוק יצר, אבל זה גם לא תכונה – למרות שלעיתים זה משמש לתיאור אופי – או מבנה קבוע של אישיות.

יש אפילו כאלו שמתפארים בכך שיש להם את זה ואף מתהדרים בעידוד לימודו ופיתוחו. למעשה אני זוכר היטב שבכל שנותיי באקדמיה היללו את חשיבות היצר הנוראי הזה והמליכו אותו כערך העליון של האדם הנאור. וכל זאת מבלי לעצור ולחשוב – וזו בדיוק המתודה – שמדובר ברוצח הרצונות הגדול ביותר בהיסטוריה. נא להכיר, גבירותיי ורבותיי: הספק.

הספק הוא קברן החלומות הגדול ביותר של האנושות. בתוך כל אחד מאתנו מקנן הארסן הנוראי הזה ומקבל החלטות על דעת עצמו מבלי להתחשב בכלל מה נכון לנו ומה לא. יתרה מכך, הוא בד"כ יוביל לפעולה, או לאי-פעולה, שהתוצאה שלה לא טובה לנו בכלל. אבל אנחנו אשמים. אנחנו נותנים לו את הבמה ומלעיטים אותו מידי יום בשלל מחשבות הזויות ופיקטיביות. אנחנו כורעים ברך בפניו בדרך לעוד פיספוס והחמצה בחיים שלנו.

אבל הוא לא לבד. הספק מושל בכיפה כשלצידו שני עוזריו הנאמנים והנוראיים. הם פועלים בצוותא ולפעמים גם לחוד ושניהם יחד מעמיקים את ההרס העצמי שבאדם. הם ממלאים את הוראותיו של הספק בצייתנות זהה לזו של ביבופ ורוקסטדי כלפי שרדר. שני יצורים נאלחים שנשמעים לאדון מתוסכל שמקבל הוראות ממוח מעוות. והתיאור הלא נעים זה מתקיים – כן, מתקיים! – במדויק בכל אחד ואחת מאיתנו. תכירו את משולש השטן: הספק ושני עושה דברו, האגו והריצוי.

האגו

נתחיל באשליית הקיסרות של מי שחי בסרט של עצמו: האגו. אולי המחריב הגדול ביותר של כל אינטראקציה בינאישית, בין אם התקיימה ובין אם לאו. אנשים מתדלקים את האגו שלהם ללא הפסקה מתוך מחשבה שהם חשובים ומיוחדים. אנשים שפועלים מאגו בטוחים שהם הכי מיוחדים ולכן הם הכי משמעותיים לסביבה שלהם. אלו גם אנשים שבטוחים שהם יותר טובים מאחרים. הם תמיד נוטים להמעיט בערכם של אחרים או לחפש בהם נקודות תורפה שיגרמו להם להרגיש יותר חכמים, מצליחים, יפים או כל אשליה אחרת שעולה להם לראש ופועלים בהתאם כמעט בכל אינטראקציה חברתית שהם מקיימים. הם חייבים להרגיש ככה אחרת הם ימנעו מאותה האינטראקציה ויסבירו לעצמם שהם יותר טובים מזה ושהצד השני לא ראוי להם. כי ככה זה כשמונעים על ידי האגו. חיים במגדל השן וחיים בסרט שזה מה שצריך. הם רק לא מבינים שזה לא מגדל השן – זה מאוזוליאום.

ככה זה האגו. הוא מנסה נואשות להרגיש חשוב או מיוחד גם במחיר של להגחיך את עצמך ולהרוס לעצמך. אנשים רבים, מדעת או שלא מדעת, הורסים לעצמם את החיים כשהם פועלים מתוך האגו. לתת לאגו ביטוי פירושו לקבור את עצמך ואת העוול הזה אנשים עושים לעצמם כל הזמן. אבל יש עוד עוול הרסני שאנשים עושים לעצמם שאמנם הפוך לאגו מבחינה התנהגותית אך הוא לא פחות גרוע ממנו. תכירו את הריצוי.

הריצוי:

אנשים מרצים אנשים אחרים מתוך רצון נואש שיאהבו אותם, שלא יכעסו עליהם ושיקבלו אותם. לא אחת אנשים מוותרים על העמדה שלהם, על הדעה שלהם ובעיקר על עצמם מתוך מקום של ריצוי בכדי להרגיש קבלה מהצד השני. זה יכול להיות מול ההורים, החברים, הבוס בעבודה ואפילו מול בן או בת הזוג (ואם זה אכן כך אז זה לא זוגיות אלא יחסי מרות) רק בשביל שיאהבו אותם ויתייחסו אליהם. הריצוי, גם בצורה של התנהגות טובה וחיובית, הרסני לאדם ולכן שום דבר חיובי לא יכול לצמוח ממנו.

ויש כאלו שמכבסים את הריצוי שלהם ב"נתינה". הם משכנעים את עצמם שההתנהגות הוותרנית שלהם היא נתינה. אבל היא לא. כי נתינה אמיתית ממלאה ומספקת את הנשמה ואילו הריצוי שואב, מתיש ומרוקן את הנפש כי הוא מונע מהפחד שלא יאהבו אותי או מהפחד להישאר לבד. אז אנשים מרצים, מקבלים ומסכימים לדברים שהם לא באמת רוצים ובעצם מוותרים על עצמם למען הצד השני.

ועם זאת, דרכי החשיבה והפעולה שתיארתי אינם האמת לאמיתה. הספק, האגו והריצוי הם רק הלך החשיבה המנטאלי שגורם להתנהגות החיצונית הלא רצויה הזו. אך השורש האמיתי של הבעיה נמצא עמוק יותר למטה. בשורש הזה נעוצות כל הגורמים והסיבות לבעיות של האדם. ולשורש הזה קוראים חוסר ביטחון.

כשלאדם אין ביטחון בעצמו אז הוא מתמלא בספקות לגבי עצמו. הוא מתחיל לתהות שאולי הוא לא מספיק טוב ומתחיל לפחד ולהרגיש את הכאב שבדחייה על ידי הסביבה כי הוא לא מספיק טוב. בכדי להשכיח את הכאב פונה האדם לאחת משתי הדרכים שהזכרתי לעיל. אל האגו כאשר הוא רוצה להרגיש ערך העצמי חזק  – וזה פיקציה ובכל זאת הוא ינסה להיאחז באשליה שיש לו כוח. ואל הריצוי הוא יפנה כאשר חשוב לו להרגיש אהוב ומקובל מתוך מטרה לשמור על השקט בנפש. אי סיפוק האגו מכאיב מאוד כי אז לא מרגישים חשובים, מיוחדים או משמעותיים ואי סיפוק הריצוי מכאיב כי אז מרגישים דחויים ולא אהובים. ועבור המוח זו קטסטרופה.

ולילדים אין את זה. לילדים אין בעיה לגשת לילד זר שהם לא מכירים בכלל ולשחק איתו. וזה אפילו יעבוד להם מצוין. ילדים מפגינים אהבה ולא מרגישים צורך דחוף שיאהבו אותם בחזרה (בהנחה והוריהם עשו את עבודתם נאמנה). לילדים אין בעיה לבקש את מה שהם רוצים 200 פעם, לנסות לטפס וליפול 300 פעם או ליזום בפעם ה-400 פעילות חברתית משותפת שמתחשקת להם ולרתום אליה את כל מי שהם רוצים שישתתפו בה, גם אם הם פוגשים בו לראשונה. ואם זה לא מצליח להם זה עדיין לא מונע מהם לחשוש מלנסות שוב ושוב בפעמים הבאות. כי אין להם את זה. אין להם ספק שהם יצליחו. וכשאין ספק גם אין אגו ואין ריצוי ויש ביטחון עצמי מלא במי שאתה רוצה ויכול להיות. וזה תמים וזה מקסים וככה צריך לחיות.