פתיחת שנת הלימודים בתיכון: איך מחנכת קובעת את האווירה בכיתה לכל השנה?

אקלים כיתתי לא נקבע בשיחה על ערכים בשיעור חינוך. הוא נקבע במה שהתלמידים רואים שקורה בפועל בימים שאחרי: מי מדבר, מי שותק, מה קורה כשמישהו טועה בקול רם, ולמי המחנכת פונה בשם ולמי בהנהון (וגרוע מכך – ממי היא מתעלמת).

בשבוע הראשון של ספטמבר עומדים מול מחנך או מחנכת שלושים ומשהו תלמידים שרובם לא בחרו זה בזה. תוך ימים ספורים הם כבר יודעים מי מצחיק, על מי לא כדאי לצחוק, ומי התלמידים השקטים שכמעט לא שמים לב אליהם. הכיתה מסדרת את עצמה מהר מאוד, ולרוב היא עושה זאת בזמן שהמחנכת עסוקה בטפסים, בשיבוצים ובלוח המבחנים.

וזה קריטי, מכיוון שהסדר החברתי שנקבע מוקדם בשנה הוא זה שיקבע איך אפשר להתנהג בכיתה לאורך כל השנה – והכיוון הזה חד-סטרי: הדירוג החברתי מייצר את הנורמה, ולא להפך. מה שנסגר בשלושת השבועות הראשונים מלווה את הכיתה עד יוני.

מה באמת קורה בשלושת השבועות הראשונים ללימודים?

שני דברים, ושניהם לא כתובים בשום נוהל.

הראשון הוא ביסוס מעמד חברתי — איזו התנהגות מקבלת את מירב תשומת הלב. יש כיתות שבהן המעמד נקנה בציניות ובצחוק על חשבון מישהו, ויש כיתות שבהן הוא מתבסס על היכולת לעזור לאחר, להצחיק מבלי לרדת על מישהו או להוביל משימה בכיתה. ההכרעה נופלת בשלושת האירועים הראשונים שבהם תלמיד ניסה את אחת הדרכים והכיתה החזירה פידבק חיובי או שלילי.

השני הוא מחיר הטעות או אי-הידיעה — מה יקרה אם תלמיד יגיד "לא הבנתי" ויבקש הסבר חוזר. אם בפעם הראשונה שזה נאמר נשמע גיחוך מהתלמידים בכיתה וחרף זאת המחנכת  תמשיך את השיעור כרגיל – הכיתה קיבלה תשובה חד-משמעית שאסור לטעות בכיתה הזו ורוב התלמידים לא ינסו שוב לעולם. מעתה ואילך אי הבנת החומר תצבור פערים שיבואו לידי ביטוי כבר במבחן הראשון.

למה כיתה מתקבעת כל כך מהר?

מכיוון שבתחילת השנה אין לאף תלמיד תמונה מלאה על הכיתה – אז הוא מחפש. כיתה חדשה היא חדר מלא בילדים שמנסים להבין איפה הם עומדים, ולכן כל אירוע קטן בשבועיים הראשונים שווה הרבה יותר מאירוע זהה בינואר — הוא המידע היחיד שקיים. תלמיד שפישל פעם אחת בספטמבר מקבל תווית; אותו כישלון בדיוק בפברואר לא יקבל את אותה החשיבות כי כבר חלפו חמישה חודשים של דינאמיקות חברתיות.

ואחרי שכל תלמיד מיקם את עצמו בכיתה (רגשית, לא רק פיזית), המיקום הזה מתחיל לתחזק את עצמו. מי שהחליט בשבוע השני שהוא "לא מהחזקים במקצוע הזה" יפרש כל ציון בינוני כאישור למה שהוא מרגיש על עצמו, ולא כמדד לשינוי. לכן ההשקעה הכי משתלמת של מחנכת בשנת הלימודים נמצאת דווקא בימים שבהם עוד לא מתחילים ללמוד חומר לבחינות.

המפגש הראשון: דגשים למה אומרים ועל מה מוותרים?

• לקרוא בקול בשם של כל תלמיד לאורך כל השבוע הראשון – בפנייה אמיתית מול הכיתה ("דניאל, מה דעתך?"). תלמיד שפונים אליו בשמו מול כולם מקבל מקום, נראות ובולטות בפני כל הכיתה.
• משמעת ברורה ומנוסחת כהלכה – במקום לדקלם עשרה כללים, צריך להבהיר דרישה משמעתית אחת שממנה ברור לגמרי מה קורה כשהיא מופרת. כי עשרה כללים שאיש אינו אוכף מלמדים את הכיתה שאין ערך לאף כלל.
• אווירה בטוחה ומאפשרת – כשתלמיד אומר "לא הבנתי" בפעם הראשונה, התגובה של המחנכת תיקבע אם הוא ירצה לשאול שאלה נוספת בהמשך השנה. עצירה, "טוב ששאלת", ואפילו פרגון קטן יחד עם הסבר מחדש — זהו השיעור החשוב ביותר לכל התלמידים. יצירת אווירה קבועה של סבלנות וסובלנות.
• לוותר על דרמה מיותרת – משפטים כמו ״זו השנה החשובה והמכריעה ביותר בתיכון״ או ״העתיד שלכם נקבע השנה״ – סתם מייצר לחץ שלילי במקום מחויבות ללמידה. מה גם שהתלמידים שמעו את הגרסאות האלו בכל פתיחת שנה מאז כיתה ז'.
• שיח פתוח ״מחוץ לקופסה״ – להזמין את התלמידים לשתף גם על דברים שלכאורה לא קונבנציונליים לשיח כיתתי.לדוג׳ "מה הכי מעצבן אתכם בבית ספר?" או ״איזה מקצוע מיותר בעיניכם, ולמה?״ זו הזדמנות נפלאה לשיחה מעשיר ומלמד בגובה העיניים עם התלמידים. וגם מוכיח להם שאפשר לומר דברים בכיתה ולשתף במחשבות אמיתיות מבלי לפחד מתגובות עוינות או שיפוטיות.

איך לזהות את התלמיד שמתרחק לפני שהוא נעלם?

נשירה היא תהליך מצטבר: בפועל זה ניתוק שנערם לאורך שנים ולכן ניתן לעצור אותו — אך רק בשלב שבו הוא עדיין נראה כמו ׳תלמיד שקט׳ או כזה שמחסיר הרבה. הסימן המוקדם ביותר מופיע בזמן החופשי (הפסקות, זמן המעבר בין כיתות, הכמה דקות לפני הצלצול) ולא בשיעור עצמו: תלמיד בנסיגה נעלם קודם כל משם, מכיוון ששם אין מסגרת ברורה שמייצבת אותו במקום.

יש חמישה סימנים שמחנכת יכולה לראות לפני כולם:

• התלמיד נכנס ראשון ויוצא אחרון – תמיד הוא מתעכב כדי לא לעבור מול כיתה מלאה או מסדרון מלא. ולפעמים זה גם הפוך: הוא גם נכנס אחרון ויוצא ראשון כדי לצמצם כמה שיותר את הנוכחות שלו בכיתה.
• לא מתנדב, או נשאר בלי בן זוג לעבודה בכיתה – בעבודה בזוגות הוא זה שנותר בלי, ואז אומר שהוא מעדיף לבד. ברוב המקרים הוא אינו מעדיף בכלל ורוצה לצמצם את הפעילות (והנוכחות) שלו למינימום האפשרי.
• תמציתי וטכני במילים – בד״כ עונה לשאלה ישירה במשפט אחד, מנומס, וסוגר את השיחה. לא מעוניין לשתף ולהרחיב.
• לא שואל או מתעניין במטלות לימודיות – אין לו שאלות והוא לא מבקש הארכה בהגשה מכיוון שאין לו שום כוונה להגיש.
• גסיסת ציונים ומקצועות – הציונים יורדים בעקביות בכל המקצועות אבל אף מורה מקצועי לא רואה את התמונה המלאה. רק המחנכת יכולה לראות אותה וזה המקום שלה לעצור ולשים לב לנסיגה ולהתדרדרות של התלמיד.

כל סימן אינו מספיק לבדו, אך שניים ומעלה שמופיעים יחד באותו חודש הם כבר סיבה לשיחה אישית. ההורים, אגב, רואים סימנים מוקדמים אחרים לגמרי בבית, ולכן שיחת בירור איתם משלימה בדיוק את מה שחסר בכיתה.

ומה עושים עם כיתה שכבר נכנסה לדינמיקה שלילית?

לא נוזפים בכולם. כיתה שלמה אינה משנה נורמה בעקבות שיחה מוסרית, מכיוון שהנורמה מוחזקת על ידי מעט תלמידים שכולם צופים בהם ולומדים מהם. התלמידים האלה אינם בהכרח ה"פופולריים" במובן השגור, אלא אלה שכולם בוחנים מה הם עושים ואיך הם מגיבים.

כשקבוצה קטנה של אותם תלמידים נוקטת עמדה גלויה בנושאים חברתיים, האקלים של בית הספר כולו נגרר אחריהם. הדרך המעשית לנהל את זה היא לתת לאותם תלמידים תפקיד שדורש מהם להתנהג אחרת בפומבי — משימה שיש בה עמדה ברורה, ולא עוד תואר או מעמד בהיררכיה.

מה באמת מחזיק כיתה לאורך שנה שלמה?

לצד כל הטכניקות של ניהול כיתה, יש פקטור אחד ודאי ומשמעותי שגורם לתלמיד להשקיע בלימודים והוא הקשר האישי שלו עם המורה. וההשפעה הזאת גדלה ככל שהתלמידים גדולים יותר. כך שבתיכון היא בשיא שלה. תלמיד שמרגיש שהמחנכת שלו תמיד איתו ומלווה אותו לומד טוב יותר כבר בשנה הראשונה בתיכון (או בבית ספר חדש), ומאידך תלמיד שהקשר איתו רצוף חיכוכים מידרדר גם בלימודים וגם בהתנהגות.

המשמעות המעשית לספטמבר פשוטה: שלוש דקות של שיחת חולין עם לפחות שני תלמידים ביום – בלי סיבה נראית לעין ובלי קשר ללימודים – רותמות אותם ללימודים יותר מכל שיחת מוטיבציה לימודית. וככה בתוך חודש אין בכיתה תלמיד אחד שלא דיברתם איתו לפחות פעם אחת סתם ככה על הדרך בשביל להכיר יותר ולהתחבר. זה ישתלם מאוד בהמשך.

מה מחנכת לא יכולה לעשות לבדה?

המחנכת קובעת את האווירה (והאקלים) בכיתה, אך אין בכוחה לבנות לבדה חוסן מנטאלי אצל תלמיד שנשחק לאורך השנים, וגם לא לשקם מוטיבציה שנשברה בכיתה ט' או קודם לכן. בכיתות עם ריכוז גבוה של תלמידים בסיכון, ובפרט בכיתות שח"ר, העבודה היומיומית של המחנכת חייבת להישען על תוכנית מובנית עם מטרות ברורות בתוך לוח זמנים מוגדר. אחרת כל העבודה נשענת על אנרגיה של בת אדם אחת ונגמרת יחד איתה, כי עם כל הכבוד היא לא יכולה לעשות הכול.

מנהל שרוצה תוכנית העצמה אפקטיבית צריך גם לדעת בסוף השנה אם התוכנית שהזמין עבדה ולשם כך עליו להחליט כבר בהתחלה מה הוא רוצה להשיג ואיך בדיוק הוא ימדוד את זה — לפני שהתוכנית מתחילה ולא אחריה, מכיוון שאת נקודת הפתיחה אי אפשר למדוד בדיעבד.

למה פתיחת השנה היא הזדמנות זהב שלא תחזור?

אקלים כיתתי ניתן לתקן גם בנובמבר, אך המחיר גבוה בהרבה: בשלב זה כבר צריך לפרק תפישות שהתקבעו – במקום פשוט לקבוע אותן. בשלושת השבועות הראשונים המחנכת עדיין ״כותבת על דף נקי״.

לכן השאלה שכדאי לשאול לפני ה-1 בספטמבר היא מה תלמיד יבין על עצמו ועל הכיתה שלו בסוף היום הראשון — ומה צריך לקרות באותו יום כדי שיבין את הדבר הנכון? זו אחת מאבני היסוד של חינוך ואימון מנטאלי: את הכיוון קובעים בהתחלה, לא מתקנים באמצע.