המתבגר שלי לא מדבר איתי: מה עומד מאחורי השתיקה ואיך פותחים את השיחה?
מכירים את זה שהילד המתבגר שלכם יכול לספר לכם בפירוט מה קרה בהפסקה, מי צחק על מי ומה המורה אמרה — ובאותה שיחה לדלג בקלות על השאלה עם מי הוא חזר הביתה? אתם כמובן שמים לב לדילוג, שואלים שוב, ומקבלים עוד תשובה מתחמקת. ואז מסיקים שאולי יש פה משהו ששווה בירור ומתחילים לעבוד קשה יותר: עוד שאלות, עוד בירורים, עוד ״חפירות״ ולפעמים גם הצצה בטלפון אם זה מתאפשר. המשפט "המתבגר שלי לא מדבר איתי" מתאר נכון מה קורה בבית, אבל הסיבה שמאחוריו כמעט תמיד אחרת ממה שנדמה.
יש שני סוגים של ״שתיקה״
יש מתבגר שלא מספר – ויש מתבגר שמסתיר. הראשון בונה לעצמו עולם פרטי, וזה מה שאמור לקרות בגיל הזה. השני מתאמץ להחביא משהו שקרה. אמנם יש דברים שהוא כמעט לא מרגיש חובה לספר עליהם כי הוא רואה אותם כתחום הפרטי שלו. לדוג׳, איך הוא נראה, עם מי הוא מבלה ועל מה הוא מוציא כסף. מצד שני, דווקא בעניינים חשובים ובטיחותיים הוא כן מרגיש חובה לספר. ככה ילד מבסס את עצמו כאדם עם חיים משלו.
הסתרה עובדת אחרת: היא פעולה. היא דורשת ממנו לזכור מה כבר אמר או סיפר, להיזהר בדיוק הפרטים ולהתאים ביניהם. מתבגר שמשקיע אנרגיה בהסתרה מגן על משהו שמכביד עליו. לכן השאלה הנכונה היא "על מה בדיוק הוא לא מדבר?". כי אם על רוב הדברים הוא כן מדבר, אז מה שחסר זה להבין על מה הוא לא מדבר וזה הדבר שהכי כדאי לשים לב אליו.
איך אתם יודעים את מה שאתם יודעים על הילד שלכם?
רוב מה שהורים יודעים על הזמן החופשי של המתבגר שלהם — עם מי, איפה ומה קרה שם — מגיע מהמתבגר עצמו. לא מחקירה, לא ממעקב אחרי המיקום ולא מבירור אצל הורים אחרים. מידע ממתבגר מגיע רק כשהוא בוחר לתת אותו, ולכן התפקיד שלכם הוא להיות האדם שהוא רוצה לספר לו.
זה נשמע כאילו אתם לא עושים כלום, ואפילו כאילו ויתרתם על התפקיד — אז תסתכלו על התוצאה: לחקור אותו ״תחת לחץ״ אולי יספק תשובה אחת או שתיים אבל זה יגרום לו להיזהר להבא ולהיסגר עוד יותר. מצד שני, הורה שפתוח וקשוב ומשדר שהוא כתובת נוחה לשיתוף יקבל מידע שוב ושוב בלי לבקש. כך שבכדי לקבל תשובה צריך להבין שמה שחשוב זה התקשורת ולא התזמון. זה הבסיס של כל העבודה שלנו באימון מנטאלי: לא מנסים לשנות אותו — משנים את מה שקורה סביבו.
רגע, למה בעצם הוא נסגר?
בגיל הזה אכפת לו מה חושבים עליו יותר מתמיד, ודי במבט אחד של מישהו בגילו כדי שירגיש שבוחנים אותו וישנה את התנהגותו בהתאם. אותו דבר קורה גם מולכם, ולכן שאלה תמימה נשמעת לו כמו מבחן: הוא שומע ב"מה היה במבחן?" את "תוכיח לי שלא פישלת", וב"עם מי היית?" את "אני בודק אותך". התשובה "בסדר" היא הדרך הקצרה ביותר לצאת מהשיחה.
נוסף על כך, מערכת ריסון הדחפים במוח שלו עדיין מתפתחת, ורגש עולה אצלו מהר יותר משהוא מספיק לנסח אותו במילים. לפעמים הוא שותק פשוט מפני שאין לו עדיין את המילים. זה חלק מובנה מגיל ההתבגרות, וזה לא אומר שמשהו התקלקל בתקשורת.
ולמה חקירה תגרום לו לספר עוד פחות?
זו ״אליה וקוץ בה״. הורה שמרגיש שהוא מאבד את הקשר עם הילד מגביר את המאמץ, וכאן נולדת הטעות. כשהורה נעלב, מאשים או מתרחק, המתבגר מתחיל להרגיש שההורה שולט בו יותר מדי — והתוצאה הפוכה מהכוונה: הוא מספר פחות. הוא לומד שהמחיר של סיפור הוא ויכוח, ומפסיק לשלם אותו.
גם המעקב החשאי עובד נגדכם. הורה שקורא בסתר את ההודעות בטלפון פולש לתחום שהמתבגר רואה כשלו, וזה סימן שהתקשורת בבית כבר בבעיה עמוקה. ההורה ישיג מידע היום, ומחר המתבגר יסתיר טוב יותר.
יש מצב אחד שבו הכלל הזה משתנה. אם אתם באמת חושבים שיש סכנה — פגיעה עצמית, סחיטה, סמים או מבוגר זר שיוצר איתו קשר — הבטיחות קודמת לפרטיות, ואז בודקים, ואומרים לו מיד אחר כך שבדקתם, ומסבירים למה: "נכנסתי לטלפון שלך אתמול כי פחדתי, וזה מה שראיתי". בדיקה שמסבירה את עצמה פוגעת הרבה פחות מבדיקה שהוא מגלה לבד.
ומה עם שאלות רגילות? הן עובדות, אבל רק על בסיס נכון: מתבגר שמרגיש שמקבלים אותו כמו שהוא — מספר יותר, וככל שהוא מספר יותר, כך קל יותר גם לשאול. לפני שמשפרים את השאלות, כדאי לבדוק מה קורה אצלכם אחרי התשובות.
5 דברים שגורמים למתבגר לרצות לשתף:
- שאלה אחת בכל פעם – על שאלה אחת קל לענות, אבל כששאלה באה אחרי שאלה זה מרגיש חקירה והוא מיד יתגונן. אם התשובה קצרה, קבלו אותה בלי להוסיף עוד שאלה — הוא לומד מזה שמותר לו לענות קצר, ופחות מפחד להשיב.
- לדבר ״על הדרך״ – נסיעה במכונית, שטיפת כלים, הליכה עם הכלב. כשאין קשר עין ישיר קל יותר להתחיל לדבר, כי אף אחד לא בוחן את הפרצוף שלו בזמן שהוא עונה.
- לתפוס אותו בזמן שלו – הרגע שבו הוא נכנס הביתה הוא הזמן הגרוע ביותר לשאלות, כי הוא עדיין בתוך היום שלו ולא סיים לעכל אותו. תנו לו לפחות רבע שעה של שקט, ואם אפשר חכו לשעה מאוחרת בערב — אז (וזה ״הטריק״) הוא כבר עייף מכדי להעמיד פנים וסביר להניח שידבר יותר בלי פילטרים.
- לשאול את דעתו – "כמה קיבלת?" היא בדיקה אם הצליח. ו"מה הקטע של המורה החדשה?" היא בקשה לחוות דעת אישית. מתבגרים מדברים בשמחה כשמבקשים לשמוע את דעתם ומנגד הם נסגרים כשהם מרגישים שבודקים אותם, כי על פניו לדעה אין תשובה נכונה אז אין מה לפחד ״להיכשל״ בתשובה.
- מה שהוא סיפר נשאר אצלכם – זה עקרון ברזל שאנחנו מקפידים עליו בקנאות בתקשורת שלנו עם התלמידים. מה שהוא אמר לכם לא עובר לבן הזוג או לבת הזוג, לא לסבתא ולא לאחות הגדולה בלי שהוא יודע. מתבגר שמגלה שהסיפור שלו עבר הלאה מפסיק לספר, כי מבחינתו זה לא היה סיפור אלא אמון (ההנחיה הזו תקפה רק במקרה שלא מדובר בפעילות שהיא בגדר ״חובת דיווח״, כלומר פלילית או כזו שמסכנת את הילד – טובתו האישית היא מעל לכול).
מה עושים ברגע שהוא מתחיל לדבר?
מה שקובע אם הוא ימשיך לספר זה המשפט הראשון שיוצא לכם מהפה אחרי שהוא ענה. מתבגר שמספר משהו קשה בודק בעיקר דבר אחד: "מה יקרה לי עכשיו?" — התשובה: "תודה שסיפרת לי" תקנה את השיתוף הבא. התשובה: "מה?! למה לא אמרת קודם?" תנעל אותו והוא לא ירצה לשתף יותר.
חשוב להבהיר שאתם כהורים עדיין קובעים גבולות ועדיין לא מסכימים לכל דבר, אבל את ההחלטה מה לעשות עם זה דוחים למחר — או לפחות בכמה שעות. זה עובד כי כשההחלטה מתרחקת מהסיפור, הסיפור מפסיק להיות מה שמפעיל את העונש, והוא לומד שסיפור מוביל לשיחה ולא לגזר דין תוך שנייה. לא פחות חשוב: לא למהר לפתור במקומו. הרחבנו על כך במאמר על גוננות יתר.
ומה אם כבר הגבתם בבהלה? אפשר לתקן. חוזרים אליו ומתנצלים על דבר אחד ספציפי: "נבהלתי אתמול וקפצתי עליך במקום להקשיב. זו הייתה טעות שלי, ואני רוצה לשמוע את השאר". זה עובד כי הוא רואה שזה לא יקרה בכל פעם, ומתבגר זוכר את התגובה שלכם הרבה אחרי שהוא שכח את הסיפור.
מה ההבדל בין מתבגר שנסגר לבין מתבגר שנעלם?
שתיקה מול ההורים היא חלק תקין מהגיל. מה שמדליק נורה אדומה הוא שתיקה שמתפשטת: הוא מפסיק לענות גם בהודעות ולא רק פנים מול פנים, מוחק שיחות ומסובב את המסך כשנכנסים לחדר, ומספר לכם גרסאות שסותרות זו את זו. ההסתרה שתיארנו קודם נעשית כאן גלויה, ולצד זה מופיע גם עצב אמיתי. מתבגר שמרגיש רע מסתיר יותר, וככל שזה נמשך, כך המצב מחמיר.
הסימן החזק ביותר הוא שגם החברים מפסיקים לקבל תשובות, וגם המבוגר היחיד שהוא כן סומך עליו — מאמן, מדריך או דודה — מפסיק לקבל אותן. שווה להכיר גם את שאר סימני האזהרה, ולזכור שהוא יכול להיות מוקף חברים ועדיין להרגיש לבד. איש מקצוע הוא מישהו מבחוץ שהוא לא צריך להתגונן מולו, וזה מקצר את הדרך.
ההורות למתבגר דורשת סבלנות מסוג חדש, כי כמעט כל מה שעבד בילדות מפסיק לעבוד בבת אחת. הילד שסיפר הכול לא ממשיך לספר – וזה בסדר גמור. מה שכן חשוב הוא להיות ההורה שאליו הוא בוחר לפנות כשקורה משהו, וזה נבנה בעשרות רגעים קטנים שבהם לא לחצתם, לא נבהלתם ולא הסקתם מסקנות.