בדידות אצל מתבגרים: למה הם מרגישים לבד גם כשיש סביבם חברים?

במהלך שנת הלימודים קשה לזהות את זה כי נוכחות בכיתה מייצרת אוטומטית מפגש עם חברים ברמה כזו או אחרת. הם נמצאים באותו חדר, באותה שעה, מדי יום. לעומת זאת, בקיץ הפעילות הקבועה הזו נעצרת ורק אז רואים כמה מהקשרים החברתיים נבעו מהנוכחות בביה״ס ולא מיכולת יצירת הקשרים החברתיים של הנער עצמו.

הכאב לא דמיוני

כשנער מרגיש דחוי, המוח שלו מפעיל אזורים שפעילים גם בכאב פיזי. "זה כואב" הוא לא ביטוי ציורי — יש כאן הקבלה אמיתית במוח. על פניו ההקבלה אינה נראית כלפי חוץ ואנחנו מבחינים בין מכה פיזית בגוף לבין כאב הדחייה. ועדיין חשוב להבין למה נער ש׳נשאר בחוץ׳ לא מגזים בתגובה שלו ולמה זה לא עובר לו במהירות. דחייה היא דבר שכואב באמת.

זה נובע מכך ששייכות היא צורך אנושי בסיסי. בני אדם מטבעם מחפשים קשרים – ואף נוטים להיקשר בקלות כל עוד הם לא נפגעו משמעותית – ואז הם נאחזים בקשרים האלו בכל כוחם. זה טבעי לחלוטין. אך כשהצורך בהיקשרות פוגש דחייה – המצב הנפשי נפגע. חשוב לבצע את ההבחנה בין פרידה רומנטית ששם נגמר קשר זוגי קרוב עם רגשות עזים ואז לגיטימי לגמרי להתייסר, לכאוב ולבכות. מנגד, בתחושת בדידות שום דבר מזה לא קרה. לא הייתה פרידה מאדם אהוב לאחר פרק זמן משמעותי ודווקא זה מה שמטשטש את היכולת לזהות אותה – גם בעיני ההורה וגם בעיני הנער.

ואז עלולים להיכנס ללופ שאינו נגמר

בדידות ממושכת מדרדרת עוד יותר את המצב הרגשי מכיוון שהיא מפעילה רגישות יתר: הנער מתחיל לפרש כל התנהגות, גם אם ניטרלית לחלוטין כסימן לדחייה.  מספיק שמישהו לא ענה לו להודעה, או שבזמן שיחה הסיטו ממנו את המבט הוא אוטומטית מפרש זאת כדחייה ואז ממהר להגן על עצמו (לפעמים גם מראש) בהימנעות והסתגרות. וכאן מתחיל הלופ: הסביבה מפרשת את ההסתגרות שלו כחוסר עניין ומתרחקת. ואז נוצר ״אפקט פיגמליון״: הציפייה לדחייה מייצרת בדיוק את הדחייה שממנה פחד.

זו הסיבה שלהגיד לו "תצא מהבית, לך תהיה עם חברים" רק יפחיד אותו עוד יותר. הבעיה היא לא בהזדמנויות החברתיות אלא בפרשנות אליהן. וככל שהביטחון העצמי בנושא הזה מתדרדר – הפרשנות נעשית פסימית עוד יותר.

למה עוד מפגשים או פעילויות חברתיות לא יפתרו את זה?

להוסיף עוד ועוד מפגשים חברתיים (כמו חוגים שונים או אטראקציות חברתיות) אפקטיבי מעט מאוד. כי נוכחות ופעילויות חברתיות אמנם יפחיתו תחושת בדידות – אבל זה זמני ולא באמת מחזיק לטווח הרחוק. הדרך האפקטיבית ביותר היא דווקא העבודה על הפרשנות — על האופן שבו הנער מפרש את מה שקורה סביבו. היא עוזרת ומזיזה הרבה יותר מהוספת הזדמנויות למפגש או מאימון במיומנויות חברתיות.

גם ניסיון (שחשוב מאוד!) בעידוד ותמיכה לא מספיק בפני עצמו. ההורה יכול לומר "אבל אתה ילד מקסים", והאמירה הזאת לא תחזיק מים כי אם הנער מרגיש ומשוכנע שהחברה לא אוהבת אותו אז הוא עלול לפרש את הניסיונות האלו כרחמים, ואת זה הוא ממש לא צריך כי זה עלול עוד יותר להחמיר. לרוב הוא גם לא יגיב לניסיונות הללו כי הוא פשוט לא מאמין לכם.

מה כן יכול לעזור?

• אינטראקציה ופעילות משותפת וקבועה – חברות צומחת בקרקע יציבה. אותם החברים באותם הזמנים שוב ושוב. בני נוער שעושים יחד את אותה פעילות בית-ספרית נעשים חברים, ולאורך זמן המסגרת הקבועה גם מולידה חברויות חדשות. לכן חוג שבועי עדיף על אירוע חד-פעמי (כמו מסיבה או טיול), כי זה נותן לקשר את מה שהוא הכי צריך — זמן. ושווה לבחור משהו שהוא באמת רוצה ומעוניין בו כי אחרת כל פעילות שנכפתה עליו, לרוב, לא באמת תייצר לו חברים.
• לברר את הפרשנות במקום לבטל אותה – במקום להגיד לו "בטח שהם אוהבים אותך", צריך לשאול "מה חשבת שהם חשבו?". ובהתאם לתשובה להמשיך ולשאול: "האם יש הסבר אחר לזה?״ או: ״האם יש עוד הסבר אפשרי?". זה יצור סדק בפרשנות שלו והסדק הזה יעבוד דווקא כי הוא יצר אותו. כלומר זו מסקנה שהוא הגיע אליה בעצמו ולא אמירה שנשמעת לו כרחמים (בניגוד למחמאה שלכם). ואם התשובה הראשונה היא "לא יודע" — זה בסדר כי זו התשובה האוטומטית בפעם הראשונה. לא צריך ללחוץ עליו אלא עדיף לחזור לזה אחר-כך. אפילו יומיים אחרי באמצעות שאלה קטנה אחרת באותו הנושא (רק לשים לב שלא הופכים את זה לתחקיר).
• להיות זמינים – זמינות היא מדד הורות שקובע בריאות אצל ילדים יותר ממדדים אובייקטיביים רבים (כגון מגדר, מוצא, מצב המשפחתי, השכלה וכו׳). מה שמשפיע יותר מכל הוא עצם העובדה שההורה קשוב לילד שלו ועד כמה הילד מרגיש שיש לו מבוגר שאפשר לפנות אליו. זמינות היא לא להיות 24/7 עליו אלא חלונות זמן קטנים שבהם הילד יודע שההורה משוחח איתו, מתעניין בו ומקשיב לו. לדוג׳ בזמן נסיעה לאיזה מקום או אפילו בזמן ארוחת הצוהריים/ערב, ורצוי גם כמה דקות לפני שינה. כשההורים זמינים ונמצאים 100% איתו (בלי טלפון ובלי לחקור גם אם הוא תמציתי או שותק) הילד לומד ומרגיש שיש לאן לפנות.
• לא להילחם במסכים – גם אם הילד הרבה באייפון, בטלוויזיה או בסוני/אקס בוקס – לא באמת מעיד על בדידות (במחקרים נמצא שזמן המסך הוא פחות מחצי אחוז — כמעט כלום). מה שכן משנה הוא עם מי הוא נמצא שם: נערים שמתכתבים עם חברים שהם כבר מכירים מרגישים קרובים אליהם יותר ואז זה דבר טוב. מנגד, מי שמבלה זמן רב בצ'אטים פתוחים עם זרים — ממש (אבל ממש!) לא. תופעה חשובה נוספת שצריך לשים עליה את הדעת היא פרסום יתר ברשתות החברתיות. כי לפרסם יותר לא מוריד בדידות. לכן השאלה אינה כמה שעות הם נמצאים במסך אלא מי נמצא שם בצד השני (שמדבר איתם ומגיב להם).

מתי זה כבר מעבר ל״רק בדידות״?

סימן בודד אינו מעיד בהכרח על משבר כי השינויים בגיל ההתבגרות באמת משפיעים על מצב הרוח. עם זאת חשוב לשים לב לשני דברים שכן מעידים: משך הזמן והפגיעה בתפקוד. אם המצב הזה נמשך מספר שבועות או חודשים, ואם הוא פוגע בחיי היום-יום בבית, בבית הספר או עם חברים — פונים לאיש מקצוע. ובהידרדרות חדה — הפסקת אכילה או שינה, חוסר תפקוד או חשש לפגיעה עצמית — פונים מיד, בלי להמתין.

מה הסימנים שצריך לחפש? לא שקט אלא ויתור: דברים שפעם שימחו אותו כבר לא משמחים, הוא מבלה פחות ופחות זמן מיוזמתו עם חברים או בחוגים, יש שינויים בתיאבון או בשינה, והוא משדר תחושה שהכול באשמתו. אלה סימנים מוקדמים שכל הורה למתבגר צריך להכיר.

תחושת שייכות לא נבנית מכמות החברים, אלא מקשר אחד לפחות שבו הנער מרגיש שרואים אותו. את הקשר הזה אתם לא יכולים לייצר במקומו, אבל אתם כן יכולים לבנות את התנאים שבהם הוא מתאפשר, ותמיד להיות האדם שאליו הוא יכול לפנות כשהוא צריך.