למה אנחנו מפחדים מדחייה?

הכאב הרגשי של דחייה: מילדות ועד ריאיונות עבודה

זה קרה לכולנו. לחווית הדחייה המון צורות ודרכים וכולן ללא יוצא מין הכלל משאירות אותנו עם כאב רגשי צורב. אולי זה קרה ביסודי כשגילינו שלא הוזמנו למסיבת יום ההולדת שכל שאר הכיתה הוזמנה אליה, או בחטיבה שבה קיבלנו סירוב מהקראש שלנו באותה העת, אולי בתיכון (והאמת שעוד הרבה לפני) כשקיבלנו ציונים לא טובים במקצוע כזה או אחר בזמן ששאר הציונים בכיתה היו גבוהים משלנו ואז היה שם מישהו שגרם לנו להרגיש שזה לא מספיק טוב. שאנחנו לא מספיק טובים בהשוואה לשאר. ובגיל הבגרות זה כאב מאוד (אך אנשים מכנים זאת "מאכזב") לגלות שלא התקבלת ללימודים שרצית באוניברסיטה או שלא עברת את ריאיון העבודה במשרה שעליה חלמת.

בכל הסיטואציות הללו חווית הדחייה גורמת לכאב רגשי עמוק. לפעמים הכאב עוצמתי יותר או פחות, ולעיתים – תלוי בניסיון ובסיטואציה – הוא מודחק (וכך נולד מנגנון ה"למה-בכלל-לנסות"). יש כאלו שמתארים דחייה ישירה כמו דקירה בחזה או אגרוף בבטן. מרגישים איך הפה שלהם מתייבש והבושה ששוטפת אותם גורמת להם לרצות ולהיעלם מהסיטואציה. מאידך, יש כאלו שמגיבים באגרסיביות. חווית הדחייה כל כך קשה להם שמבלי לחשוב הם מגיבים בתוקפנות. זו הסיבה לכך שסירוב מנומס של בחורה לגבר שמתחיל איתה עלול להוביל לאמירות בזויות כלפיה מצידו (והסיבה לכך היא דימוי עצמי נמוך של הבחור).

למה הדחייה כואבת כמו כאב פיזי ממש?

מחקרים רבים ניסו להבין למה כל כך קשה לנו לקבל דחייה ולמה חווית הדחייה כואבת כל כך ברמה כזו שהיא משנה התנהגות ומציאות באמצעות השפעה על מרכיבים נפשיים כגון ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות אישית. ישנו תחום מעניין שנקרא "פסיכולוגיה אבולוציונית" ולפיו כאב הדחייה הוא מנגנון שפיתח המוח במהלך התפתחות החברה האנושית כמארג חברתי וקהילתי. בימים עברו (וכיום אצל בע"ח שחיים בקבוצות ועדרים) כל פרט השתייך לשבט, לקהילה, וזו העניקה לו את הביטחון ההישרדותי של שמירת חייו. זה מה שקהילות עושות, זה מה ששבטים עשו וזה מה שחברות ומדינות (בריאות ותקינות) עושות כתנאי בסיס – הבטחת הביטחון שבחיים והזכות לחיים של כל פרט וחבר בהן.

בימי השבטים דחייה הייתה גזר דין מוות

ואם נדחית? מה קורה אם התנהגת לא כשורה והקהילה החליטה להגלות אותך "אל מחוץ למחנה"? בימים עברו (ובמקומות מסוימים גם היום) זה היה גזר דין מוות. מי שנודה מהקהילה ואולץ להמשיך ולחיות לבד היה צפוי למוות ודאי. שכן ללא רשת הביטחון, העזרה והסיוע במזון תחת חסות השבט היה זה בלתי אפשרי לשרוד.

לכן הסברה היא שהמציאות הזו יצרה את המנגנונים במוח שמעודדים אותנו לחיי קהילה, מעוררים אצלנו את הצורך בחברה וגם את המוטיבציה להיות חלק פעיל ובעל משמעות בתוך השבט ולזכות בהכרה לכך. כחלק מזה אנו חוששים מאוד מדחייה ועלולים אף לאמץ מנגנון ריצוי בכדי לא להתמודד עימה.

כשדחיות מצטברות: רומינציה, בושה ופצעים עמוקים

הבעיה היא שחוויות דחייה מצטברות יוצרות אינפקציה. אם בהתחלה חווית דחיה היא מעין שריטה רגשית קלה (וכואבת), ככל שהן קורות שוב ושוב הפצע הרגשי עלול להעמיק ו"להזדהם". בנוסף, ישנן דחיות משמעותיות הרבה יותר ומספיק שהן יקרו רק פעם אחת בלבד בכדי להותיר צלקת רצינית. ואם מדובר באדם שהדימוי העצמי שלו גם כך אינו גבוה, הוא עלול לשקוע ברומינציה, או בשמה המוכר יותר: חשיבת יתר. כלומר לחפור שוב ושוב בתוך הפצע הרגשי בכדי למצוא תשובות (שלא ימצאו, אלא רק הקצנה של תחושות כגון בושה, אשמה והאשמה. וזה גם תלוי מגדר כי יש הבדלים בין המינים בכל הנוגע לרומינציה).
כך או כך, אותה שריטה קלה או צלקת שנוצרו בנפש כתוצאה מהדחייה נפתחות עכשיו והאדם פוצע את עצמו עוד יותר כשהוא שוקע בחשיבת יתר ו"לעיסה" של הסיטואציה והפרשנויות שלו עליה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. כי אנשים עם דימוי עצמי לא מגובש מומחים בלזרות מלח על הפצעים של עצמם.

ניקח לדוגמה חווית דחייה בדייטים. אם לאחר דייט צד אחד מודיע לשני שהוא לא מעוניין, הצד שנדחה שוקע בחשיבת יתר שבמהלכה הוא משחזר כל רגע בדייט במטרה למצוא את הטעויות שביצע ושלפיהן יקבל תשובה למה הוא נדחה, והוא יצטער על כך וינזוף בעצמו. וזאת טעות מוחלטת שכן בד"כ דחיות זוגיות נשענות על אחד משלושת הפרמטרים: חוסר כימיה, חוסר התאמה בהתאם לנקודת זמן נוכחית או חוסר התאמה להגדרת הזוגיות של הצד השני. כך שזה לא משנה אם בדייט סיפרתם בדיחה לא מוצלחת, שיתפתם בתחביב מוזר שיש לכם או אפילו אם לקחתם ביס והאוכל נמרח לכם קצת על השפתיים. ברוב גדול של המקרים לא זה ייקבע אם הצד השני מעוניין או לא. אבל אנשים עם דימוי עצמי נמוך אוטומטית מאשימים את עצמם ומתחילים להלקות את עצמם ולהכות על החטא שלא היה.

ככל שהדימוי העצמי נמוך יותר עולה השכיחות של לחץ וחרדה והקושי להתגבר על מצבי מצוקה רגשיים. וכשחווית דחייה פוגשת דימוי עצמי נמוך זה נוק-אאוט. וזה גורם לכך שמפסיקים לנסות. אנשים מפסיקים לנסות להכיר בני זוג פוטנציאלים, מפסיקים לנסות להכיר חברים חדשים (ובכלל חוששים לפתוח בשיחה עם אדם חדש בסיטואציה חדשה), מפחדים לבקש העלאה, להגיש מועמדות לתפקיד או עבודה שהם רוצים, ליזום פתיחה של עסק או מיזם שחלמו עליו, ובכלל אנשים מפסיקים לחלום. אנשים קוברים עמוק את החלומות שלהם כי הם למדו מהזיהום של הדחייה שאין טעם בכלל לנסות.

הפחד מדחייה מוביל לבדידות – ובדידות מסכנת חיים

וזה מוביל לבדידות. הפחד מדחייה גורם לאנשים לבודד את עצמם, גם מהקרובים להם, מתוך מחשבה (שגויה. כי הם מרגישים לא ראויים) שגם כך לאף אחד לא באמת אכפת מהם ולכן עדיף להימנע ככל האפשר מאינטראקציות שילחצו שוב על כאב הלב שבדחייה. הם מרגישים שהם נפגעו מספיק והם לא מוכנים להיפגע ולסבול שוב. הבעיה שהם לא מודעים לכך שהם גזרו על עצמם בדידות מכיוון שהם ממשיכים להיות בסביבת אנשים ולקיים אינטראקציות מקצועיות ומשפחתיות וזה מטשטש אצלם את ההבנה שהם בודדים. עם זאת, חשוב שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד. בדידות היא הגדרה סובייקטיבית שתלויה במידת החיבור הרגשי שאנשים מרגישים לסביבה שלהם. והבעיה עם בדידות היא שבשלב מסוים זה גורם למוות.

קיים קשר איתן בין גוף לנפש ולכן זה לא מפתיע לשמוע שבדידות ממושכת מעלה את מדדי הלחץ בגוף, פוגעת במערכת החיסון ובכך מגדילה את הרגישות למחלות נוספות. התוצאה היא שבדידות מעלה את הסיכוי למוות מוקדם בכ-20% שזה לא מעט לכל הדעות, אבל רק מעט מאוד יודעים זאת.

אך מודעות לא משנה התנהגות. וגם אם מחליטים להתגבר על הפחד מכאב הדחייה ובכל זאת לנסות, עדיין קיים הסיכוי לכישלון וכשכישלון פוגש דימוי עצמי לא מבוסס הוא רק מחזק ומתחזק את אותו זיהום רגשי שכבר קיים אצל אותו אדם. כלומר דחייה נוספת, בין אם בחיפוש זוגיות או בריאיון עבודה או כל דבר אחר שהאדם חפץ בו, רק תפעיל מחדש את הרומינציה וזו בתורה תחזק את תחושת חוסר האונים בנוגע לתחושת המסוגלות של אותו אדם. ואז הוא שוב נמלט בחזרה לנקודת המוצא של 'למה-בכלל-לנסות'.

חווית הדחייה גורמת להם להרגיש (ולהאמין) שהם לא מספיק טובים וזו הסיבה שמרבית האנשים לא מנסים בכלל לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. הם אולי יודעים שהם בני זוג נפלאים או עובדים מוכשרים, אבל דחייה אחת משתקת אותם לגמרי. אותם ואת החלומות והשאיפות שלהם. והם משוכנעים בכך עד לרמה שכמעט ובלתי אפשרי להניא אותם מזה.

לחזור ולנסות: ההתמדה שמביאה בסוף להצלחה

ואסור! אסור אף פעם לעולם לחשוב שיש משהו שאין ביכולתך לעשות. או שאינך מסוגל להצליח. צריך לפתח מוסר עבודה של פעוט שלומד ללכת. לא משנה כמה פעמים הוא נופל הוא עדיין תמיד ממשיך לנסות עד שהוא מצליח. והוא תמיד מצליח בסוף. ופעוטות לא עושים השוואות חברתיות. לא מעניין אותם אם בן גילם למד ללכת לפניהם או שהוא הצליח אחרי 20 ניסיונות והם לא. הם ימשיכו עד לניסיון ה-100 אם צריך כי הם יודעים שבסוף הם יצליחו. וכך כולנו צריכים להיות, להמשיך לנסות ושוב לנסות להגיע, לקבל ולממש את הדברים שאנחנו רוצים, את הדברים שאנחנו חולמים עליהם – עד שבסוף הם יתגשמו. והם יתגשמו. תמיד. רק צריך להמשיך ולנסות.