למה אנשים מתחפשים?

פורים כמראה לאמת שאנחנו מסתירים כל השנה

אחד המאפיינים הבולטים בחג פורים הוא קיום מצוות "ונהפוך הוא". הרחובות – והפיד ברשתות החברתיות – מתמלאים במגוון ססגוני של ילדים מחופשים ומבוגרים שחושפים את מי שהם באמת. וכמה טוב שיש את פורים בשביל להשיל מעצמנו את התחפושת הקבועה שאנו עוטים בשאר 350 ימות השנה.

בפורים כל אחד יכול להתחפש לכל דבר ולכל תחפושת ייחודיות משלה. אפשר לראות ארבעה באטמן, שלושה ספיידרמן ו-12 נועה קירל ועדיין כל תחפושת תיראה שונה ומיוחדת ומתאימה בדיוק למי שבחר בה. יתרה מכך, כשמישהו בוחר בתחפושת מיוחדת, שונה ומקורית – כולם עפים עליו! כי כולם אוהבים לראות יצירתיות וביטוי עצמי, וככל שזה יותר שונה, יוצא דופן ולא צפוי, כולם מתלהבים.

אבל למה צריך את החג בשביל זה? למה אי אפשר להיות אתה, כפי שאתה מיוחד ומקורי, בשאר ימות השנה ובעצם כל הזמן? למה בכל השנה אנשים צריכים לעטות על עצמם "תחפושת" שמתאימה לנורמות מסוימות במקום להיות פשוט מי שהם באמת? התשובה ברורה: אנשים מתים מפחד שיגלו מי הם באמת.

שורש הבעיה: התחושה של לא מספיק טוב

וזה כי הם מרגישים שהם לא מספיק טובים. בתחתית הדימוי העצמי של כל "עוטה תחפושת" נמצא שורש קוצני שמספר לו שהוא לא מספיק טוב. שהאחרים, הסביבה, או כל מי ששם בחוץ פשוט יותר טוב ממנו. זו תחושה קשה, לא נעימה ועיקשת כשהדרך היחידה להתמודד עם אותה תחושת סבל היא פשוט להתחפש. אך אל דאגה, יש תחפושת זמינה וקבועה בדיוק למצב הזה. קוראים לה אגו.

האגו כתחפושת קבועה – כיצד הוא נוצר ומה הוא מסתיר

אנשים לובשים את האגו ופועלים מתוכו כי הם מפחדים שידעו מי הם באמת. שאולי הם לא כאלו טובים ומוצלחים כפי שהם מציגים כלפי חוץ. כמעט בכל אינטראקציה חברתית חדשה אנשים מנסים לברר פרטים ביוגרפים על אנשים אחרים (עיסוק, מקום עבודה, תפקיד, זוגיות, רכב, בית וכו') רק בשביל שיוכלו לאמוד את עצמם ביחס לאותם אנשים. ואז בכוח הם יחפשו להיתלות במשהו שיגרום להם להרגיש שהם טובים יותר והעיקר שלא לשקוע אל המפלצת שמחכה בתחתית עם בשורת ה:"אמרתי לך! אתה לא טוב מספיק".

ואם אין בנמצא נתון ביוגרפי שניתן להתעלות מעליו אזי תמיד אפשר להפעיל את תוכנית ב': רכילות. אנשים יחפשו בכוח איזשהו נתון – ולא משנה כמה הוא שטחי, מלוכלך ושפל – והעיקר שיוכלו להתעסק באנשים אחרים וברכילות זולה שתציל אותם מהתמודדות עם מפלצת הדימוי העצמי הנמוך שלהם. ולמען זה הם מוכנים, מבלי לחשוב פעמיים, לקפוץ ראש היישר אל ביצת החול הטובעני שנקראת "מה יחשבו עליי".

הפחד מה יחשבו עליי שמכתיב את החיים

ושם נוצר "הסטנדרט", שם נולדת המחלה האיומה מכל שהיא הקרבת החיים שלך על מזבח הפחד "מה יחשבו עליי" ו"מה יגידו עליי". אנשים מקבלים החלטות – ובשלב מסוים כבר באופן אוטומטי – מתוך הפחד הזה כי הם מבועתים מהמחשבה שיגלו מי הם באמת. שיגלו שאולי הם לא מספיק טובים כפי "שצריך להיות". ומכיוון שקשה להם מאוד להתמודד עם האמת הזו אז הם מוכרחים להתחפש. מוכרחים לעטות על עצמם את האגו שידאג לבלום כל תזכורת כואבת שעלולה לעלות מהדימוי העצמי.

מה שילדים יודעים ומבוגרים שכחו – אתה מספיק טוב

אבל אנשים מבוגרים שוכחים דבר אחד שילדים זוכרים תמיד: אתה מספיק טוב – ואפילו הכי טוב! – בדיוק כפי שאתה עכשיו. אתה לא צריך לאמוד את עצמך ביחס לאנשים אחרים כי אתה לא הם והם לא אתה ובכלל כל אחד מספיק טוב כפי שהוא באמת.

כשהאריה קם בבוקר, מתמתח, סורק את הסוואנה ומביט אל השמיים התכולים, הוא לא מסתכל על הנשר וחושב לעצמו שאיזו באסה שהוא רק אריה ואיזה כיף לנשר שיש לו כנפיים והוא ככה חוצה את השמיים מעל כולם ואז נכנס לדיכאון שהוא לא כזה. לא, האריה מרוצה לגמרי מזה שהוא אריה והוא לא רוצה לעוף כמו הנשר.

וכשהכריש מטיל אימה באוקיאנוס ונתקל בלווייתן, הוא לא מתבאס שהלוויתן גדול וחזק ממנו ומרגיש שהלוואי והוא גם היה גדול וחזק וחתיך כמוהו. לא, הוא מרוצה לגמרי מזה שהוא כריש.

ויתרה מזאת, גם השפן לא רוצה להיות זאב וגם התרנגולת לא מעוניינת להיות יען. כי בעלי חיים, בדיוק כמו ילדים, מבינים שהם מספיק טובים כפי שהם. וכך כולנו צריכים להיות. תעופו על עצמכם שאתם מספיק טובים, ואפילו הכי טובים, לצד ההכרה המלאה (באהבה) שכל אדם סביבכם הכי טוב כפי שהוא צריך להיות. כי אתם הכי טובים – ויפים ומדהימים ומהממים ו… תמשיכו לבד – בדיוק כמו שאתם.