מה עוצר אנשים מלהצליח?

ובצורה מעט יותר בוטה: למה אנשים דופקים כל דבר טוב בחיים שלהם? הם מכירים את זה על עצמם. כלפי חוץ הם "יודעים מה הם שווים" ומפגינים ערמות של הערכה עצמית ואהבה לעצמם – אך זה כלפי חוץ בלבד. הם כביכול סוג של יהלום לא מלוטש והסיבה שעוד לא השיגו את מה שהם רוצים היא כי עוד לא גילו אותם, עוד לא ראו את הפוטנציאל המטורף שלהם ובעצם כל אלו שפגשו אותם, חברית, מקצועית או רומנטית, פספסו בענק (וכנראה שהם לא מספיק חכמים, או אפילו מטומטמים של ממש) שהם לא הבינו – ולא מבינים עד היום – את העילוי שהם פגשו. העניין הוא שזה סיפור יפה – ועצוב – מאוד שאנשים שאינם מצליחים מספרים לעצמם מבלי שהם מוכנים להודות באמת.

והנה האמת: עמוק בפנים, אולי באופן לא מודע, הם בכלל לא מרגישים שזה מגיע להם. ובגלל שהם לא מרגישים שזה מגיע להם הם גם דואגים – שוב, כנראה באופן לא מודע – לדפוק את זה בכל פעם מחדש. כי אם הם יחשבו על זה טיפה ויבחנו את עצמם מול המראה הפסיכולוגית הם ישימו לב ל"נעצים הקטנים" שהם פיזרו איי שם לאורך הדרך, כאילו בטעות כי זה מי שהם, אבל זו לא טעות כי זה באמת מי שהם. ההתעקשות הזו שהייתה להם לחפש בכוח כל דרך אפשרית להרוס את מה שהיה להם, ואחרי שהצליחו וזה נדפק סופית, הם ידעו להרגיע את עצמם בשקרים מלטפים דוגמת ההרגשה ש"הנה זה היה צפוי שזה יקרה", כי היה להם ברור מלכתחילה שזה לא יוכל להחזיק מעמד יחד עם עוד תירוצים שיטשטשו את העובדה שהם אלו שדפקו את זה במו ידיהם והדימוי העצמי המרוסק שלהם. והעיקר שעכשיו זה מסתדר להם כמו פאזל, שהדבר הטוב הזה שאיכשהו הגיע אליהם כנראה לא באמת נועד להם.

כלפי חוץ – בעיה של הצד השני.

מבפנים – אני לא מספיק טוב בשביל זה.

שאלו פעם את המקובל הרב יעקב אבוחצירא (סבו של הבבא סאלי ומי שזכה לגילוי של אליהו הנביא), איזה חטא נחשב לחמור ביותר. הוא השיב שישנו רק חטא אחד שהחוטא בו הקב"ה מסלקו מעליו. למרבה ההפתעה החטא לא היה כלל מעשרת הדיברות, לא רצח, לא שמירת שבת, גם לא צניעות, שמירת הברית או כשרות. המקובל השיב שהחטא החמור ביותר הוא הגאווה. כשאדם מתגאה בליבו על הבריות הוא נוטל לעצמו את מידת השטן ובכך מגדיל את יצר הרע שלו. ולכן החטא החמור ביותר הוא הגאווה, לחפש את ההרגשה הזו שאתה יותר טוב מאחרים.

והעניין הוא שרוב האנשים גם ככה מרגישים עמוק בפנים שהם לא מספיק טובים. מיעוטם מוכן להודות בזה בינם לבין עצמם ומרביתם מתכחשים לזה ובכדי לפתור את הדיסוננס הפנימי הם נוהגים בדיוק להיפך – במידת הגאווה. הם מחפשים להרגיש שהם טובים יותר ולכן מספרים לעצמם שמגיע להם טוב יותר. אבל בחיים זה לא עובד ככה. איך יודעים? לפי התוצאות.

קל לראות מה חשוב לבנאדם בחיים לפי התוצאות שלו. כשם שגוף חטוב מעיד על אתלט ששומר על גופו (שכן נתקשה להאמין לספורטאי בעל עודף משקל), היינו הך בכל תחום בחיים. אם אתה באמת כזה עילוי קרייריסטי כישרוני – אז איפה הקריירה המצליחה? אם אתה כזה בן זוג מדהים שאין כמותו, אז איפה זוגיות החלומות שלך? ואם אתה כזה הורה מדהים ומחנך נפלא, מה המסלול שבו בחרו ללכת ילדיך? בשורה התחתונה, וכמאמר הקלישאה, התוצאות מדברות בעד עצמן. קל להבין מה חשוב לאדם בחיים ומה היכולות שלו על סמך ההישגים שלו.

אז למה אנשים לא משיגים את מה שהם רוצים?

קוראים לזה: NME – Near Miss Experience. ובעברית: "חווית הכמעט". בפסיכולוגיה זה מקושר להתניות של פאבלוב ובעסקים זו הסיבה להצלחה המסחררת של עולם ההימורים. מסתבר שחוויה שבה אדם 'כמעט מצליח' מתפרשת אצלו במוח כמו הצלחה של ממש. לכן בקזינו דואגים לתת חוויה של כמעט זכייה כי זה מה שגורם לאדם להמשיך ולהמר עוד ועוד. עד שהוא מפסיד הכול כי הימורים זו לא דרך להרוויח כסף.

וככה זה עובד גם בחיים האמיתיים. רק שזה שאנשים מהמרים על החיים שלהם כל פעם מחדש זה לא אומר שהם צוברים רשימת הישגים. זה רק אומר שהם ממשיכים לספר לעצמם תירוצים. כי רק אם הם ישנו את הסיפור שלהם אז ישתנו להם החיים.