למה לרצות זה לא מספיק?
"בני אדם חושבים את עצמם בני חורין מתוך שהם יודעים את מעשיהם ואינם יודעים את הסיבות שגרמו למעשיהם" (בנדיקטוס שפינוזה, אתיקה, חלק ראשון).
כשילדים קטנים, תינוקות ופעוטות נתקלים בגירויים שונים כגון משחקים, אוכל או אייפון ומפתחות של האוטו הם רוצים אותם. הם מצביעים ומבקשים "את זה". ואם תשאלו – או תנסו לשאול – אותם למה הם רוצים את זה, סביר להניח שלא תקבלו תשובה, בטח לא הגיונית, אלא רק מבט תוהה שממתין למילוי ההוראה שניתנה לכם לצד חזרתיות על ההצבעה שמלווה בהברה "זה-זה-זה". כלומר הם יודעים שהם רוצים את זה, אבל הם לא יודעים למה.
כשמדובר בפעוטות עוד ניחא, אך התופעה הזו נפוצה יותר ויותר גם אצל אנשים בוגרים. הם רוצים כל מיני דברים אבל הם לא יודעים להגיד (ואפילו לחשוב) למה. ופה מתחילה הבעיה.
צריכת מותגים כחיפוש אישור חברתי
קל לראות זאת בתעשיית המותגים. כל מי שביקר ברשתות האופנה המובילות יכול היה להיתקל בתופעה שבעבר הייתה שמורה לתעשיית הרכב בלבד – רכישה בתשלומים (מימון והלוואות). כיום אפשר למצוא צעירים שקונים מותגים ומבקשים בקופה שיחלקו להם את זה לתשלומים.
ולמה? כי אין להם את היכולת לשלם על זה.
אז למה הם קונים? כי הם לא קונים בגדים. הם קונים אישור מהסביבה שלהם באמצעות רכישת מותגים (יש גם צרכים רגשיים פנימיים לקניות, אך לא מדובר בזה).
תופעה הזויה נוספת שאפשר להיתקל בה בחנויות בגדים היא קופאיות שמרחרחות ביסודיות של כלב גישוש שמלות שמוחזרות לחנות בכדי לקבל זיכוי, למורת רוחן של הצעירות שמחזירות אותן כי השמלה החדשה נרכשה רק לאחרונה והיא עדיין עם הטיקט עליה. אבל יש לזה סיבה שבגינה ניתן למצוא על המדפים שמלות עם ריח בושם וכתמי איפור. והסיבה הזו היא אותה תופעה הזויה – ורחבה עד מאוד – שבה צעירות רוכשות שמלות נוצצות לאירועים חשובים, מצטלמות איתן בתחילת הערב ואז פושטות אותן, מחליפות לשמלה אחרת להמשך הערב וביום שלמחרת מגיעות לחנות בכדי להחזיר את השמלה ולקבל זיכוי כספי מלא. לכן הן גם לא גוזרות את הטיקט שכן אותו לא רואים בתמונות. מבחינתן זה לא משנה שאין לה את השמלה הזו יותר בארון כי העיקר שיש לה אותה באינסטגרם. וכך היא יכולה ליהנות משלל צפיות, לבבות ותגובות בסטורי על השמלה המהממת – שהיא החזירה כי אין לה באמת את האפשרות לקנות אותה, אבל את זה (כמעט) אף אחד לא יודע.
וזו תופעה הולכת וגדלה בקצב שאמור להדאיג את המין האנושי בעולם המערבי. הצימאון הבלתי נדלה לאישור חברתי יצר לופ עצוב של אנשים שמחפשים בכל דרך להרשים אחרים – כולל כאלו שהם בכלל לא אוהבים. וזאת תודות לרשתות החברתיות שמחצינות ומקצינות את העיוות הסוציו-תרבותי הזה (ובכלל זה שיתוף והחצנת רגשות, תמונות וחוויות שלא היה לגיטימי להציג בשיח פנים אל פנים). יותר ויותר אנשים בוגרים בוחרים במודע לקנות בגדים, נעליים, תיקים, מכוניות וחופשות מפוצצות בכסף שאין להם, אבל בשביל זה יש מימון והלוואות.
ולמה? כי הם רוצים.
ולמה זה לא מספיק? כי הם לא רוצים את המוצר. מה שהם באמת רוצים זה את האישור של הסביבה שלהם שגם הם בסדר. שגם הם כאלו טובים ומצליחים ועשירים ותותחים. כי למה כולם – וזו האשליה הכי גדולה – כן והם לא.
למה הדבר דומה: לאותה בחורה בתחילתו של קשר כלשהו שבו היא מחליטה להסכים לשכב איתו, גם אם היא לא שלמה עם זה עד הסוף. בתיאוריה, היא תגיד לעצמה שהיא רוצה את זה כי הגיע הזמן או בכדי להדק את היחסים או כל תירוץ אחר שהיא תספר לעצמה. בפועל, היא עושה את זה כי היא בסך הכול רוצה להרגיש משהו אחר, לרוב חיבוק או שביעות רצון (שמקורה בריצוי) או כל אישור אחר מצידו שהוא רוצה אותה ויישאר איתה. מבחינתה זה צריך להתחיל ולהסתיים בחיבוק, אבל המחיר של הצד השני גבוה יותר והיא מוכנה לשלם אותו רק בשביל החיבוק. אז היא רוצה דבר אחד ומנסה להשיג אותו באמצעות צורך אחר. הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות שהתחילו כרצון לעשות טוב – אבל זה לא מספיק.
מה גברים ונשים באמת רוצים מהזוגיות?
אין אישה שלא מכירה את הטעות הקבועה של גבר בתקשורת זוגית – שמגיעה נטו מהרצון הטוב שלו. כשמשהו מעיק עליה, מציק לה והיא רוצה לשתף ולפרוק – והגאון מתחיל לספק לה פתרונות. היא רוצה שהוא יקשיב לה והוא מסביר לה מה צריך לעשות. עכשיו, הוא רוצה לעשות טוב: לעזור, להקל, לפתור, לתקן. אבל היא רוצה שיקשיבו לה: נוכחות, אהבה, לב פתוח ואוזן קשבת. וכך רצון טוב מתנגש עם צורך רגשי עד כדי תסכול הדדי. וזאת על אף המהות הזהה של שני הצדדים: לתת (מהצד שלו) ולקבל (מהצד שלה) שקט וביטחון מעצם הנוכחות.
לסיכום, אם אתם רוצים משהו, תשאלו את עצמכם למה (ואיך). ואז תשאלו את עצמכם את זה עוד פעם, ועוד פעם וככה עוד איזה חמש או שש פעמים עד שתגיעו לתשובה האמיתית (בתקווה שתהיו מספיק כנים עם עצמכם). ברגע שמבינים למה באמת רוצים את מה שרוצים, החיים הופכים להיות הרבה יותר פשוטים רגועים.