למה קשה כל כך ללמוד מכישלון — ואיך עוזרים למתבגר להפיק את הלקח?

עשר בלילה. המבחן מונח על השולחן, מקופל לשניים, 54 בעיגול אדום. הוא כבר בחדר, הדלת סגורה, והמשפט היחיד שנאמר בדרך לשם היה "זה לא מעניין אותי בכל מקרה".

אנחנו אוהבים להגיד שכישלון הוא המורה הכי טוב. זה נשמע נכון, וזה גם מה שכולנו אומרים לילדים שלנו. אבל מי שראה מתבגר אחרי מבחן גרוע יודע שזה לא מה שקורה בפועל. במקום לשבת ולנתח מה השתבש, הוא סוגר את הדלת.

וזה לא עצלות ולא חוסר אחריות. ללמוד מכישלון פשוט הרבה יותר קשה משנדמה לנו — ויש לזה שתי סיבות עיקריות:

למה הכי קשה ללמוד דווקא מהכישלון?

הסיבה הראשונה רגשית. כישלון מעביר מידע, אבל הוא גם מאיים. הוא אומר משהו על מי שאנחנו, או לפחות כך זה מרגיש. ומול איום, הנטייה הראשונה היא להסיט את המבט. לכן המבט נשלף מהמבחן בשנייה שהוא חוזר.

הסיבה השנייה מעשית, וכמעט אף אחד לא חושב עליה. הצלחה מספרת מה כדאי לעשות שוב. כישלון מספר בעיקר מה לא לעשות — ומשאיר הרבה אפשרויות פתוחות. מי שפתר תרגיל נכון יודע מה דרך שעבדה. מי שטעה יודע בעיקר שדרך אחת פסולה, אבל עדיין לא יודע או לא מבין מה הדרך הנכונה.

והשילוב הזה של שתי הסיבות מקשה עוד יותר את תהליך הלמידה מכישלון.

מה באמת קורה לו בשנייה שאחרי?

אחת משתי תגובות, ושתיהן מוכרות לכל הורה.

הראשונה היא התקפה: "המורה שונא אותי", "המבחן היה לא הוגן", "זה מקצוע מיותר". לרוב זו פשוט הדרך המהירה ביותר להוריד מעצמו את האחריות. השנייה היא היעלמות — הוא מפסיק לדבר על המקצוע, מפסיק לשאול, ובהדרגה מפסיק להתאמץ בו. עם הזמן הוא בונה לעצמו סיבה נוחה להישאר במקום, ועם הזמן זה הופך מתגובה רגעית להרגל קבוע.

ואז המסקנה היא שהכאב גדול מדי מכדי להתמודד עימו אז עדיף לחפש דרכים לאלחוש הכאב, ולא בהתמודדות (שרק תוסיף עוד לחץ).

למה קל יותר ללמוד מהכישלון של מישהו אחר?

כי שם אין ממה להתגונן. ברגע שהטעות לא שלנו, הראש פנוי לראות בדיוק מה קרה.

זה פותח דלת מעשית מאוד להורה. במקום לנתח איתו את המבחן שלו, צריך לספר לו על כישלון של מישהו אחר – רצוי שלנו (דוגמה אישית תמיד חשובה וזה גם יעניין אותו). אבל שיהיה סיפור אמיתי ומפורט: מתי בעצמנו נכשלנו במשהו, מה עשינו לא נכון, ומה עשינו אחרת בפעם הבאה. ככל שהסיפור קונקרטי יותר, כך הוא שימושי יותר. גם סיפורי כישלון של אח בוגר, שחקן שהוא אוהב או של דמות מסדרה יעשה את העבודה.

ויש כאן רווח נוסף: ילד ששומע שגם ההורה שלו נכשל לומד שכישלון אינו סוף הסיפור.

איך נכון לנתח כישלון?

יש טריק פשוט ומוזר שעובד: לדבר על עצמך בגוף שלישי. במקום "למה נכשלתי במבחן?" — "למה יונתן נכשל במבחן?"

המרחק הלשוני יוצר גם מרחק רגשי וזה משנה את הפרספקטיבה כי השאלה הופכת מחקירה (שמאשימה) לבדיקה, הרגש השלילי מתפוגג והראש פנוי לנתח את הפרטים. מבחינה פרקטית אפשר להציע לו לכתוב כמה שורות בגוף שלישי, או פשוט לשאול בשיחה "מה לדעתך קרה לו שם?" — ולתת לו לענות על עצמו בראייה מבחוץ.

וכדאי להוסיף גם את מבחן הזמן: "מה אתה חושב שתגיד על זה בעוד שנה?" עוזר להיכנס לפרופורציות.

ומה קורה כשהוא מסביר את זה למישהו אחר?

כאן מסתתר אחד היתרונות הגדולים בנושא: מי שנותן עצה על כישלון מרוויח ממנה לא פחות מזה שקיבל אותה (ולפעמים גם יותר).

כשמתבגר מסביר לאח קטן איך לא ליפול במלכודת שהוא עצמו נפל בה, הוא נאלץ לנסח את הלקח במילים ברורות — ופתאום הלקח נהיה ברור גם לו. הוא גם מקבל תפקיד חדש בסיפור — זה שיש לו ניסיון וכבר מבין את העניין.

אז במקום לשאול "מה למדת מזה?" (שזו שאלה שעלולה להכניס למגננה), אפשר לשאול: "אם חבר שלך היה צריך לגשת למבחן הזה מחר — מה היית אומר לו לעשות אחרת?".

מה אומרים לצד הביקורת?

ביקורת לבדה כמעט אף פעם לא מספיקה, כי היא נוגעת בדיוק בנקודה שכבר כואבת. מה שעושה את ההבדל הוא לחזק אותה באמצעות תזכורת ליכולת מוכחת.

חשוב שזה יהיה ספציפי ומוחשי ולא "אתה מוכשר" (שזו אמירה כללית שלא באמת אומרת משהו). לכן עדיף להגיד משהו בסגנון: "בשנה שעברה היית באותו מקום בפיזיקה והתגברת על זה", או "ראיתי את המאמץ שלך כשישבת על הפרויקט הזה במשך שבועיים". תזכורת שכזו עובדת כהוכחה שהמאמץ שלו כבר הצליח בעבר – אז עכשיו הביקורת לגיטימית כי היא מבוססת על יכולת קיימת להצליח.

וצריך גם להגדיר מראש את המטרה. כשהמטרה המוצהרת היא ׳ללמוד׳ כמה שיותר ולא ׳לקבל׳ ציון 90+, כישלון מפסיק להיות גזר דין והופך לאבן דרך.

ולמה לא כדאי למהר לנחם אותו?

האינסטינקט הראשון הוא למחוק את האכזבה: "לא נורא", "זה רק מבחן", "בפעם הבאה יהיה בסדר". הכוונה טובה אבל האפקט הפוך.

אכזבה היא לא תקלה שצריך לכבות. אכזבה היא מה שמחזיק אותנו מול הכישלון מספיק זמן בכדי שנחשוב עליו – והיא גם מזינה את הרצון שזה לא יקרה שוב. ילד שממשיך להיות מאוכזב במשך יום או יומיים מפיק מסקנות שאיתן הוא יכול לעבוד וללמוד להבא. מנגד, ילד ש״מוחקים״ לו את האכזבה ומתכחשים אליה – יוצא בלי כלום. הגנה מוגזמת מפני התחושה הזאת תעלה ביוקר בהמשך.

מה שכן חשוב למחוק זה את ההלקאה העצמית. יש הבדל בין "נכשלתי במבחן" לבין "אני כישלון", והתפקיד שלנו כהורים ואנשי חינוך הוא לשמור על ההבדל הזה ברור. דיבור עצמי שלילי (ואכזרי) בעיקר מוסיף עוד כאב לכאב הקיים ורק יצור יותר נזק. לכן צריך שיח חיובי כמו שמדברים עם חבר טוב – והשיחה הזה בדיוק יגרום לרצות ולנסות שוב בהקדם.

איך יודעים שהלקח באמת נלמד?

רואים שינוי התנהגותי, גם אם מזערי. לדוג משפט אחד קטן בסגנון: "לא התחלתי ללמוד מספיק מוקדם. בפעם הבאה אתחיל שבוע לפני".

לקח שלא בא לידי ביטוי בהתנהגות נשאר בגדר תחושה מעורפלת. ותחושה מעורפלת מתאדה עד למבחן הבא. זה כל ההבדל בין מי שנכשל שוב ושוב באותו הדבר ובין מי ש״נכשל״ רק במקום חדש — וזו בדיוק ההתקדמות.

אז בפעם הבאה שהמבחן יחזור מקופל לשניים ויונח על השולחן (אם בכלל), שווה לזכור שמה שהוא צריך זה שנעזור לו להתמודד עם הכאב מספיק כדי שהוא יוכל לעבד את הכישלון וללמוד ממנו.