למה דיאטות גורמות להשמנה?
למה דיאטות נכשלות שוב ושוב?
אני רוצה להתחיל מהסוף: דיאטות לא עובדות. איך אני יודע את זה? פשוט מאוד: אם דיאטות באמת היו עובדות אז כולם היו רזים. בפועל כל מי שמתחיל דיאטה ומצליח קצת לרדת, לרוב יחזיר את המשקל שירד – ואפילו יותר – בתוך כמה חודשים או שנים. כי דיאטות לא באמת עובדות.
החלטתי לחקור למה זה קורה אך את ההחלטה לכתוב את המאמר הזה קיבלתי ממקום אחר שמצער אותי וזו המציאות העצובה של ימנו. וחשוב לי להבהיר שאת הפסקה הבאה אני לא כותב חלילה כביקורת אלא כתיאור תופעה בלבד.
אנו חיים בעידן שבו אנשים מעדיפים לחתוך לעצמם את הבטן כי הם לא מצליחים לרזות. זו המציאות שאליה הגענו. בגלל שלא נותנים מענה ועזרה לאנשים שמתמודדים עם עודף משקל אז מציעים להם לחתוך את הבטן ומוכרים להם את החלום שזה יעשה אותם רזים ויפים (ומבלי להתעכב על העובדה שאין בכלל קשר בין רזון ליופי). ומכיוון שאין לי כוונה למתוח ביקורת וזו אינה הבמה לדון על הנושא, אני לא הולך להרחיב על התופעה הזו שמצערת אותי מאוד וכלי תקווה שהיא תיפסק בהקדם.
ההיפותלמוס: המוח שמחליט כמה נשקול
משקל הגוף שלנו הוא פונקציה של הכנסת ושריפת קלוריות. מי שנמצא בגירעון קלורי ירד במשקל ומי שנמצא בעודף קלורי בסופו של דבר יעלה במשקל. אבל מה שרוב אנשים אינם יודעים הוא שמשקל הגוף שלנו נקבע ישירות ע"י המוח, ובד"כ גם באופן לא מודע.
כלומר המוח שלנו החליט כמה הגוף שלנו אמור לשקול והוא שומר באדיקות על המשקל הזה (עם סטיית תקן של כשישה ק"ג לכאן או לכאן). הוא עושה זאת באמצעות חלק במוח שנקרא היפותלמוס שהוא האחראי לוויסות משקל הגוף והוא עובד כמעין מאזניים שתפקידם – באופן לא מודע – לשמור על משקל גוף יציב. ויציב פירושו כמה שהמוח שלנו החליט שאנחנו צריכים לשקול וההחלטה הזו של המוח נובעת מחוויות עבר שנצרבו בתודעה וירדו מטה אל הלא מודע.
אני אסביר זאת באמצעות דוגמת המזגן. אם נגיד הגדרתם שטמפרטורת החדר תהיה 18 מעלות, אז מבחינת המוח של המזגן החדר צריך להיות 18 מעלות ורק כשזו תהיה הטמפרטורה בחדר הוא יכנס להשהיה. עכשיו נניח שהחלטתם שזה קר לכם מידי, רק שבמקום להעלות טמפרטורה בשלט של המזגן אתם בוחרים לפתוח חלון בכדי לאוורר את החדר. בו ברגע המזגן יתחיל לפעול ביתר שאת בכדי להחזיר את הטמפרטורה בחדר ל-18 מעלות והוא לא יפסיק עד שזה יקרה.
ככה בדיוק עובד ההיפותלמוס במוח. ברגע שתתחילו דיאטה או כל דבר אחר שעלול לפגוע במשקל שלו הוא יכנס למצב מצוקה (ממקור אבולוציוני-הישרדותי) וידאג לשלוח לכם אינספור אותות רעב בכדי לשמור על משקל הגוף. בו בזמן הוא ייתן הוראה לשרירים להוריד פעילות ולשמור אנרגיה יחד עם ירידה בתדירות חילוף החומרים. ככה שאתם יכולים לנסות אלף סוגי דיאטות שיצליחו לתקופה מסוימת אך בסוף המוח שלכם ידאג שתעלו את המשקל בחזרה ואפילו יותר.
אותות פסיכולוגיים ובולמוס האכילה
ויותר גרוע מהאותות הפיזיים המוח משתמש גם באותות פסיכולוגיים. כי לצד שליחת אותות הרעב המוח מוצא דרכים מקוריות לשכנוע עצמי ויודע להסביר למודע למה זה בסדר לאכול עכשיו. כי זה פינוק בקטנה, "חטא מותר", ארוחת צ'יט או כל שכנוע אחר שמסביר שמגיע לך לאכול עכשיו ושזה בכלל פרס הוקרה שמגיע לך על ההתמדה בדיאטה.
הבעיה היא שבד"כ פירגון קטן של מותרות מוביל לבולמוס אכילה. וזה מתוך הפאניקה שהמוח שרוי בה, כי מבחינתו הנה עכשיו יש לי את זה אבל אח"כ זה אסור אז אני חייב כמה שיותר עכשיו. ובולמוס האכילה הזה מוביל לתחושת אשמה שעושה עוד יותר נזק לתחושה הכללית של האדם שגם ככה נמצא עם דימוי עצמי נמוך.
וככה אנשים מבזבזים את עצמם עם דיאטות בניסיון לרדת במשקל למרות שמחקרים מוכיחים שהמשקל יעלה בחזרה ואפילו יותר תוך גג חמש שנים כי המוח לא אישר את הדיאטה הזו. יתרה מזאת, כאשר נמצאים פרק זמן ממושך במשקל עודף אז המוח מקבע אותו כסטנדרט החדש ושום דיאטה לא תעזור פה כי המוח ידאג להעלות במשקל לסטנדרט החדש (לכל אלו שמפנטזים להיכנס שוב לג'ינס ההוא שקבור בארון כבר שנים). מה שאומר שאנשים לנצח יצטרכו להיות בדיאטה כי המוח שלהם נמצא בהישרדות ולא יפסיק עד שהמשקל יעלה בחזרה, בדיוק כמו בדוגמת המזגן.
אז מה עושים?
אכילה מודעת: לאכול רק מתוך רעב אמיתי
ראשית, אוכלים רק כשרעבים. כלומר אוכלים באופן מודע. בשום פנים ואופן לא אוכלים כי יש אוכל או כי זה הזמן לאכול או כי ארוחת הבוקר היא החשובה ביותר ביום או כל המצאה אחרת שמטרתה לגרום לנו לאכול כשאנחנו לא רעבים. תקשיבו לגוף שלכם כי הוא יודע הכי טוב מתי הוא צריך לאכול.
זו כמובן אינה המלצה לשכנוע עצמי שלא רעבים כמו באנורקסיה מכיוון שאז הפתולוגיה זהה אם כי הפוכה. זה בסדר לאכול כשרעבים אבל זה לא בסדר להרגיש אשמה שרעבים. לשם כך חשוב לא להימנע מדברים שאוהבים. אם אוהבים שוקולד, חטיפים או ג'אנק פוד זה סבבה לאכול במידה ובמשורה. אבל לא להימנע כי הימנעות תוביל בסופו של דבר לאותו בולמוס אכילה שהזכרתי קודם לכן. מה גם שהימנעות שוחקת את כוח הרצון שהוא משאב מוגבל מלכתחילה ולכן דיאטות לא עובדות.
שנית, לאמץ הרגלים בריאים של אכילה. זה אומר שכשבעים מפסיקים ולא משנה כמה נשאר בצלחת. אין דבר כזה שממשיכים לאכול כי אחרת זה ייזרק. עם כל הכבוד אתם לא פח זבל ואתם לא צריכים לדחוף אוכל כי "בל תשחית". כששבעים מפסיקים לאכול ולא משנה שלא סיימתם מהצלחת.
בהיקשר לזה חשוב לא "לאכול עם העיניים" ולהעמיס את הצלחת. בנוסף חשוב להיות מרוכזים באוכל ולא במסיחים אחרים כגון האייפון או נטפליקס כי אז שוקעים בהסחת הדעת ולא שמים לב לכמה אוכלים ומתי מרגישים שבעים.
ומעל הכול צריך להקפיד על תזונה בריאה, מזינה ודלת סוכר, גלוטן וחומרים מלאכותיים ככל האפשר (לצד פעילות גופנית שזה תמיד טוב בכל מקרה). מחקרים מצאו שאנשים שהתמידו בלפחות הרגל בריא אחד ירדו יותר במשקל ושמרו על זה באופן קבוע.
ושלישית, והכי חשוב מכולם – לא להיות מאמא תרזה של המשקל העודף. זה אומר שאל תעירו לסביבה שלכם. אל תנסו "להסב את תשומת ליבם" של האנשים השמנים בסביבתכם למשקל שלהם מתוך חשיבה צדקנית שזה לטובתם מכיוון שאינכם יודעים בכלל מה היא טובתם. אף אחד לא יודע עם מה אדם שמן מתמודד ומה הסיבות שגרמו לו להגיע למקום הזה. ספוילר: אלו ממש לא סיבות ביולוגית אלא סיבות רגשיות נטו.
המקור הרגשי מאחורי עודף משקל
השמנת יתר נגרמת כתוצאה מהפרעת אכילה וההפרעה הזו נוצרה ממקום רגשי בילדות או מאוחר יותר. אנשים עם השמנת יתר רגישים יותר למזון ולכן בכל פעם שהם פוגשים אותו מופעל אצלם מנגנון רגשי לא מודע שגורם להם להימשך אליו וכך הם יותר לחיצים ומאבדים את הקשב והרציונל כשהם באים במגע עם אוכל. אלו אנשים שבאופן לא מודע מתעסקים באופן תמידי בשאלה מה ומתי הם יאכלו. והמקור הרגשי לכך יכול להשתנות, אבל לא באתי להרחיב על כך במאמר הנוכחי.
באתי להציג את הנתונים המדעיים על כך שברוב המקרים שיעשו לילד דיאטה הוא יגדל להיות מבוגר שמן. שכל הערה – גם אם לכאורה "בונה" – מצד מבוגרים על המשקל של הילד יעשה את הפעולה ההפוכה ויגרום לו להימשך לאוכל ממקום של אשמה לצד רמיסה מאסיבית של תחושות הערך העצמי, הדימוי העצמי והביטחון שלו. אז בבקשה אל תעשו את זה.