איך לדאוג לעצמך בזמן משבר לאומי?

המוח בזמן מלחמה: בין הישרדות לשגרה

בזמן מלחמה המדינה כמרקחה. וזה אומר בלאגן שלם. מצד אחד המשק מושבת אבל יש אנשים שעובדים ועוד יותר יש אנשים שמתעקשים להמשיך את שגרת חייהם ונפגשים עם חברים ומשפחה. מצד שני אנשים שמחים על הפעולה באיראן חרף האזעקות והנפילות (שכואבות מאוד כשיש נפגעים), ומצד שלישי יש כאלו שסובלים רגשית בזמן הזה כתוצאה מהמצב הבטחוני שהוביל להגברת הטריגרים והרגישות למצבי לחץ וחרדה במדינה עם אוכלוסייה שספוגה טראומות מלחמה.

ובתוך כל זה החיים נמשכים. גם אם לא כשגרם הם נמשכים בזמנם. מה שאומר ששעון החול ממשיך לתקתק והוא ידרוש את שלו בסיום המלחמה. כי, כמאמר המשורר, "גם זה יעבור".

הטייס האוטומטי: למה אוכל וחדשות לא עוזרים

בעתות משבר אנשים נשענים על הטייס האוטומטי במוח (האמיגדלה) שהדבר היחיד שחשוב לו בחיים זה לשרוד. לא נעים לו כל התחושות הלא טובות הללו אז הוא מפעיל מנועים בכל הכוח ומחפש את הדלק הכי טוב שהוא מכיר: אוכל וחדשות. האוכל – בדגש על סוכר – מרגיע אותו. והחדשות אמורות לספק לו תשובות ותחושת וודאות לסטרס שהולם בו. אבל זה לא עובד ככה כי יותר מידי מזון גורם להרגשה לא טובה עם עצמך ובחדשות אי אפשר למצוא וודאות אלא בדיוק להיפך: הרבה יותר חוסר וודאות שילחץ עוד יותר חזק את דוושת הגז על תחושות הלחץ והחרדה. הווה אומר מערבל רגשי מזיק שעובד נון סטופ מהתראה לאזעקה וחוזר חלילה.

אז מה עושים? פשוט עושים.

"אחר המעשים (הפעולות) נמשכים הלבבות" אמרו חז"ל בחכמתם. הדרך הטובה ביותר להתמודד במצבים אלו היא פשוט לעשות. אפילו פעולה קטנה, העיקר לעשות.

• אפשר להפסיק לאכול אוכל תעשייתי שרווי בסוכרים ושומנים – הנטייה היא לחפש נחמה באכילה רגשית ובדברים טעימים שזמינים בקלות ואינם מצריכים הכנה מיוחדת (כמו כל משלוחי המנות שהגיעו בחג פורים במהלך המלחמה). לחלופין, במקום אוכל מתועש ומסוכר אפשר לעבור לנשנש רצועות של ירקות ופירות, ובשביל זה צריך לעשות – כלומר לקום ולחתוך אותם יפה למגשי אירוח מזמינים לעין.
• אפשר להניח לחדשות – מומלץ לקבוע זמן מוגדר מראש שמוקצה לעדכון בחדשות או בלהחליט על שעה קבועה אחת בסוף היום למי שחשוב לו לדעת על התקדמות המצב הלאומי. למה בסוף היום? כי אם נאלצים לצרוך תוכן שאינו מקדם אזי עדיף שיהיה בשעה שבה זה פחות ישפיע על המשך התפקוד היומי ובסמוך לשינה.
• להקדיש לעצמך חמש דקות – לעבודה, לאימון, לקריאת ספר או לכל דבר אחר שמקדם אותך בחיים. הרעיון הוא לתת לעצמך רק חמש דקות לעשות את זה ואז לאפשר לעצמך להיסחף עם הפעולה החיובית עד כמה שאפשר. וזה נכון לא רק לעת הנוכחית אלא ככלל בחיים. בכל פעם שלא מתחשק לעשות משהו שצריך (כי אנשים נוטים לדחיינות) כדאי לספר לעצמך שזה רק לחמש דקות ו"אחר הפעולות ימשכו הלבבות".
• להבחין בין השקעה לשקיעה – ההיסחפות הזו צריכה להיות חיובית. יש הבדל בין להשקיע בעצמך ולהיסחף לזה באקסטזה מרגשת, ובין לשקוע בפעילות לא מקדמת (אכילה וצפייה וגלילה במסכים וכו') ולהיסחף לשם עד כדי טביעה מוחלטת בבוץ של שריפת זמן ורגשות שליליים.
• לקבל החלטה מתוך חשיבה על התוצאה – בד"כ אין חשק לכלום. גם ככה יש חוסר בהירות ומי יודע מה ילד יום. אז מעדיפים לחכות ולדחות. אבל מה יקרה אם נחשוב על התוצאה הסופית? זה יכול לתת לנו את הדרייב לחמש הדקות שלעיל. אפשר לחשוב על תחושת הסיפוק או הפרס או המתנה שיחכו לנו בסיום הפעולה. לחשוב ממש ברמה של להרגיש את זה (כי הרגש קובע). אז נכון שאין לי חשק להתאמן עכשיו אבל להרגיש את הפאמפ בסיום עם האנדורפינים בוורידים שווה את זה לגמרי. ואולי לא בא לי לצאת עכשיו מהבית לקניות או לבצע משימות שונות עבור זוגתי אבל החיוך שלה זו המתנה הכי טובה שאפשר לקבל. ואולי אין לי מוטיבציה לשבת ללמוד או לעבוד אבל התוצר שלי בסיום יהיה כה משביע רצון וישמח אותי ממש. אז לחשוב על התוצאה ולא על הפעולה.

לסיכום, "אחר המעשים נמשכים הלבבות": להפחית במעשים לא מועילים ולהקדיש "רק חמש דקות" לפעולות מקדמות. זה תמיד יהיה שווה את זה.