איזה גורם בילדות מנבא מחלות?

מה אם הייתי אומר לכם שקיים גורם שיכול לנבא כבר בילדות אילו מחלות פיזיות עלולות להתפתח אצל האדם בבגרותו, ויתרה מכך, מה אם הייתי אומר לכם שהגורם הזה יכול להיות לגמרי בשליטתנו? הייתם רוצים לדעת אותו?

המרכז לבקרה ומניעת מחלות האמריקאי מצא גורם בילדות שיכול לנבא מוות בסבירות של 70% בבגרות. זהו נתון גבוה מאוד ויש לתת על כך את הדעת, אלמלא היה מדובר בגורם שכולם קצת מרגישים שהוא נכון אבל חושבים שאין מה לתת עליו יותר מידי את הדעת.

מדובר בגורם קריטי מאוד. הגורם הזה מוביל לפגיעה בהתפתחות המוח, לפגיעה במערכות ההורמונליות של הגוף (שאחראיות על התפקוד וההתפתחות), לפגיעה במערכת החיסון ואף לפגיעה ברצף ה-DNA ובאופן השעתוק שלו. כלומר נזקים רציניים שבחלקם אף בלתי הפיכים. בנוסף, ככל שנחשפים יותר לגורם הזה הוא משלש את הסיכוי למחלות לב, סיבוכי ריאות וסרטן. למעשה נמצא שהגורם הזה מוריד את תוחלת החיים ב-20 שנה.

לא מדובר באיזה רעל מסתורי שנמצא לנו באוכל (למרות שגם זה קיים) או באיזה מפגע סביבתי זיהומי בקרבת אנשים שחיים באזור כזה או אחר. מדובר לא אחרת מאשר על הגורם הזדוני והמסוכן ביותר שנקרא בכלליות: טראומות מהילדות.

טראומות ילדות הן כל מיני אירועים שליליים או חוויות קיצוניות שהפעילו את מנגנוני הפחד והלחץ בגוף ברמה כל כך גבוהה עד לכדי יצירת נזק פיזיולוגי פנימי בגוף. ההגדרה המלאה של טראומות ילדות מדברת על כל סוגי האלימות כלפי ילדים, בין אם בצורה ישירה ובין אם עקיפה, התעללות, הזנחה, גדילה עם הורה שסובל ממחלת נפש או מהתמכרות (אלכוהול, סמים, הימורים וכדומה) או שאינו נוכח (עקב מאסר או נטישה).

מבחינה פיזיולוגית, ברגע שילדים חווים בתדירות גבוהה מצבי לחץ וחרדה, באופן טבעי מוגברת אצלם הפעילות של מנגנוני ההגנה ההישרדותיים של הגוף: מנגנון ה-FFFF כשהשילוש שאחראי לו הם ההיפותלמוס ובלוטות יותרת המוח ויותרת הכליה, וזה שוחק אותם. כי זה בסדר להיכנס ללחץ כשטיגריס עומד לתקוף אותך, אבל זה לא בסדר להיכנס ללחץ באופן קבוע בכל פעם שאבא חוזר הביתה. במצב כזה המוח מרים זעקה פנימית והגוף נכנס ללחץ אטומי ומה שהכי גרוע – לילד אין שום דבר לעשות עם זה. ברוב גדול של המקרים הוא לא באמת יכול להילחם או לברוח כפי שהמנגנון דורש. אז הוא פשוט בוער מבפנים עם הלחץ והפחדים וכך המנגנון ההישרדותי שאמור לשמור עליו נשחק ונהרס. התוצאה היא שהילד גדל להיות מבוגר שלא יודע להגיב נכון לאירועים ומתנהל בהם כאילו הוא תמיד מותקף. מבוגר כזה יהיה גם אדם לא בריא עם אינספור מחלות וסיכונים בריאותיים.

ככל שטראומות הילדות פוצעות את הילד בגיל צעיר יותר כך הנזק יהיה חמור יותר מכיוון שהגוף והמוח עדיין בשלבי התפתחות וגיבוש ולכן כל אירוע שלילי טראומתי ישאיר צלקת חמורה. על אף שמדובר בצלקת נפשית, ולכאורה פנימית, הכאב שבה יראה היטב כלפי חוץ בהתנהגות ובהרגלים הרעים של אותו הילד. יתרה מכך, מכיוון שנגרמה פגיעה למבנה המוח זה ישליך גם על מערכת החיסון ומערכות הורמונליות נוספות וכתוצאה מכך הילד לא יתפתח כראוי מבחינה פיזית ונפשית כאחת.

בעשורים האחרונים עלתה המודעות לרגישות הטיפול בילדים, אך זה עדיין לא מספיק. הבעיה היא שהטיפול בפגיעות נפשיות דומה לטיפול בפגיעות פיזיות. כלומר מתן מענה מהיר לכאב הקיים מבלי להתייחס למקור שלו (כפי שעושים, בד"כ מאוחר מידי, במחלות כרוניות או סופניות) וזה שווה ערך לשים פלסטר על פצע עמוק מידי. לדוג' ילד שמגיע לרופא כשיש לו חבורה גדולה במצח אז הרופא ידאג לחבישה ראויה ואולי ירשום לו איזה משכך כאבים. ואם כעבור שבועיים הילד מגיע עם חבורה נוספת בידו, או ברגלו, או במקום אחר בפניו, סביר להניח שהדיאגנוזה תהיה זהה ובכל פעם הרופא יוסיף עוד "פלסטר" מבלי לחשוב שאולי לא מדובר בילד שמועד לפורענות אלא בילד שסובל מסימפטום אחר שנמצא בבית.

כאמור, חוויות שליליות מתמשכות שיוצרות טראומות ילדות פוגעות בהתפתחות המוח (וגם בדימוי העצמי) של הילדים. שניים מהאזורים החשובים במוח שנפגעים הם גרעין האקומבנס, שהוא החלק במוח שאחראי על מודל התגמול (כאב מול עונג), וקליפת המוח הקדם מצחית שאחראית על דפוסי ניהול תקינים, שליטה בדחפים ודחיית סיפוקים וכך למעשה משמשת כלי חיוני בלמידה.

ולמה זה כזה קריטי?

כי כשמודל התגמול של המוח נפגע זה גורם לילדים לפתח תלות בחומרים חיצוניים (כגון סמים, אלכוהול, אוכל, טלפונים, חומרים מאלחשים וכו') ולצד הפגיעה ב'קליפת המוח הקדם מצחית' מתקבלים ילדים שלא מסוגלים לשבת וללמוד כי אין להם יכולת ויסות או ניהול עצמי. מאוד קשה להם – עד בלתי אפשרי – לשלוט בדחפים שלהם ולכן הם נוהגים להתפרץ ולהגיב באלימות לחוויה של תסכול. בנוסף, אלו ילדים שרואים עליהם שהם קודם כל מגיבים ורק אח"כ חושבים וזה קורה עקב הפגיעה בהתפתחות של האמיגדלה (המרכז הרגשי של המוח שמשפיע על ההתנהגות).

לפיכך ניתן להבין שיש קשר ישיר בין טראומות ילדות להתנהגויות סיכון. רק שבמערכת החינוך הם מקוטלגים כילדים בעייתיים, בעלי קשיים שמנותבים לכיתות קטנות, וכשהם גדלים הם מוגדרים כ"נוער בסיכון", כאילו שהם הבעיה והם אשמים. ואותו "נוער בסיכון" נמצא גם בסיכון בריאותי לסיים את חייו בטרם כי הפגיעות במוח יצרו התנהגות לא אחראית שנמשכת להרגלים רעים ומזיקים. וגם אם הם שרדו את זה, הסטטיסטיקה מראה שבגיל מאוחר יותר הם יסבלו ממחלת לב או סרטן.

המחקרים שבדקו את זה בחנו אירועים שליליים ישירות מצד ההורים כגון הזנחה או התעללות פיזית, רגשית או מינית. וגם חוויות שליליות שאינן ישירות מצד ההורים כגון מחלת נפש, התמכרות, היעדרות (ישיבה בכלא) ובחלק מהמקרים גם פרידה או גירושין של ההורים (שהובילו לחוויית נטישה). בנוסף גם חשיפה לאירועי אלימות במשפחה שאינם ישירים כלפי הילד עצמו כגון אלימות של ההורים האחד כלפי השני או כלפי בני משפחה אחרים.

באותם המחקרים בוצעה התאמה בין מידת החשיפה לאירועים שליליים ובין המצב הבריאותי הנוכחי ונמצא שככל שאדם חווה יותר טראומות בילדות כך בריאותו הפיזית הייתה רופפת יותר בחייו הבוגרים. וזה לא רק מההיבט הפיזי מכיוון שנמצא יחס ישר גם בין מספר האירועים הטראומתיים ובין הסיכוי לדיכאון עמוק ונטיות אובדניות. והנתון המצער מכל היה שיותר מ-2/3 מהאוכלוסייה סובלים לפחות ממקרה אחד של טראומת ילדות.

ולמה אנחנו חייבים לתת על זה את הדעת?

כי פרט לאנשי מקצוע שחיים את הנוער הזה כל יום – כל היום, שאר האנשים חושבים שזה הגיוני לראות ילד מעשן, שותה או מתנהג בצורה אלימה, ואפשר לתרץ את זה ואף להצדיק זאת בכך שהבעיה אצלו כי בטח זה מה שהוא ראה בבית ושככה ההורים שלו מתנהגים. גם אם זה נכון (ובד"כ זה נכון), אנשים עוצרים בהסבר הזה מבלי לחשוב שאולי הילד הזה גדל תחת הזנחה והתעללות ושאולי הוא בעצם צריך עזרה?!

העוולה הזו של מתן לגיטימציה להרגלי אלימות, עישון או שתייה של הורים ליד ילדים חייבת להיעצר מיד. ובכלל זה העיוות הנוראי של "חוסך שבטו שונא בנו" שהכשיר אלימות כלפי ילדים במסווה של ציווי אלוקי מבלי לבדוק מה באמת משמעות הפסוק. ועדיין איכשהו אנשים נוטים להמעיט או להתייחס בביטול לאירועים שליליים כשזה קשור אליהם או בקרבתם, ואם בכלל הם נוהגים ככה מידי פעם אז זה שולי בעיניהם כי זה כביכול נורמטיבי. הרי גם הם עברו את זה וזה גם בטח קורה אצל כולם, זה לפחות מה שהם מספרים לעצמם.

יש הורה ששקל פעם לנסות ולחשמל את הילד שלו? או להרעיל אותו? אז היינו הך כשמדובר בחלק הנפשי והמנטאלי. כל הורה צריך לדעת איך לשמור על הבריאות הנפשית של הילד שלו וזה אומר להיות עם אצבע על הדופק שהילד לא ייחשף לאירועים שליליים. לא מצידו וגם לא מצד אלו של העידן החדש באינטרנט וברשתות החברתיות.

וכאן נדרש אומץ. האומץ להכיר באמת באירועים השליליים שאופפים אותנו ולשמור על הילדים מכל התנהגות לא הולמת כלפיהם ובסביבתם ולהתייחס לזה במלוא הרצינות. חובה לתת את תשומת הלב המקסימלית (ולא רק מרשויות הרווחה) לכל התנהגות שאינה תקינה בקרבת ילדים ולהבין שהמוח שלהם עדיין לא מספיק מפותח בשביל להבין ולעבד סיטואציה כמו אצל אנשים בוגרים ולכן יש לשמור עליהם מכל משמר למען עתיד בריאותם הפיזית והנפשית כאחד.