למה אנחנו עושים טעויות?

הבסיס הביולוגי לטעויות שאנחנו עושים

במאמר קודם כתבתי על החשיבות שבלמידה מתמדת ככלי הכרחי לשיפור ומניעת חזרה על טעויות. אבל עוד בטרם חוזרים לשולחן הלימודים בכדי להתייעל, חשוב להבין את הבסיס הפיזיולוגי לכל הטעויות שלנו באשר הן. המקור לאותו בסיס הוא מנגנון פסיכולוגי אבולוציוני שכל כולו ממוקד במטרה אחת: הישרדות. ולבסיס הזה קוראים לחץ.

עשרות אלפי מחקרים כבר נעשו ומיליוני מאמרים נכתבו על לחץ והשפעותיו. יש כל כך הרבה מאפיינים ללחץ כך שיש שרואים בו אלמנט חיובי שמשפר ביצועים ומנגד יש את אלו שמציגים אותו כמקור הרוע שגורם למחלות אוטואימוניות כגון מחלות לב וסרטן. הבעיה היא ששני הצדדים צודקים כי לחץ – בצורתו הפשוטה ביותר – יצור את מה שאנחנו נחליט שהוא יצור.

האם הפרשנות שלנו קובעת אם לחץ מזיק או מועיל?

מחקרים שנעשו על עבודה במצבי לחץ הראו שהשפעתו תלויה בפרשנות שניתנה לו. אנשים שאהבו לעבוד תחת לחץ והרגישו שזה משפר ומשדרג אותם, אכן השתפרו ושודרגו כשהלחץ פעל עליהם כמנגנון שמשפר ביצועים (מצאו שבזמן לחץ מופרש אצלם דופמין ולכן מצבי הלחץ אצלם הוגדרו כמצבי עוררות ומוטיבציה). לעומתם, אנשים שנלחצו לרעה ולא הצליחו לתפקד במצבי לחץ גם הושפעו לרעה כשהלחץ בגופם יצר אצלם שלל בעיות מנטאליות ופיזיות (כתוצאה מהפרשת קורטיזול עליו אפרט בהמשך) כגון תסכול, הזעה מרובה וקושי בנשימה. המסקנה הייתה שהפרשנות האישית ללחץ – כמנגנון הישרדותי – קובעת כיצד הוא יפעל עלינו בעולם החדש.

אבל האם זה באמת כך? לפני זה חשוב להבין מה זה בעצם לחץ.

ארבע תגובות הישרדות שהמוח מפעיל תחת איום

כאמור, לחץ הוא מנגנון הישרדותי טבעי שפועל אוטומטית ברגע שמופעל איום על חיינו. לא ארחיב כאן על המערכות השונות במוח שמפעילות אותו ופועלות תחתיו (סימפטית, פאר-סימפתטית ועוד) אבל אסביר בקצרה כיצד זה עובד פיזיולוגית. ברגע שאנו חשים איום על חיינו באופן אוטומטי (ובהתאם לסיטואציה ועל סמך ניסיון קודם) הלחץ יגרום לנו לפעול באחת מארבע הטכניקות הבאות: לברוח, להילחם, לקפוא במקום או להתעלף. ברוב המקרים הפעולה שנבחרה תשמור עלינו בחיים. הבעיה מתחילה בזה שכיום ב-99% מהמקרים שבהם אחת מהטכניקות מופעלת לא קיימת בכלל סכנת חיים אלא רק פרשנות של המוח לזה. והמוח מעולם לא הצטיין בהבחנה שבין דמיון למציאות ולכן גם מחשבה על מצבי לחץ תגרום לגוף להגיב פיזיולוגית כאילו אנחנו נמצאים במצב של סכנת חיים ממשית.

כלומר אני יכול לשבת על הספה בבית עם כוס מיץ תפוזים ולשחזר במוח מריבה שהייתה לי עם הבוס בעבודה/חבר קרוב/בת הזוג, או אפילו לדמיין תרחיש שבו אני אקלע למצב מלחיץ – ומבחינת המוח זה מתרחש ממש ברגע זה ולכן הגוף גם יגיב בהתאם. עצם המחשבה על סיטואציה מלחיצה יכולה לעורר אצלנו פיזית לחץ, חרדה, פחד, כעס או כל רגש לא רצוי אחר. אחד הציטוטים האהובים עליי שמסבירים זאת מפי הסופר הנהדר מארק טווין (סמואל לנגהורן קלמנס, למיטבי לכת) שאמר: "עברתי בחיים הרבה חוויות איומות. אחדות מהן אפילו התרחשו במציאות".

וזה בדיוק כך. אנחנו בוכים בסרטים מרגשים, מתרגשים כשהגיבור מבצע פעולה הירואית או מפחדים בסרטי אימה למרות שברור לנו לחלוטין שזה רק סרט כי מבחינת המוח מה שהוא רואה זו המציאות. ובהיבט אחר, הסיבה שאנשים מתמכרים לפורנו היא לא כי הם אוהבים לראות אנשים אחרים מקיימים יחסי מין. הם מתמכרים כי המוח מפרש את מה שהוא רואה כאילו הוא עצמו מקיים יחסי מין ולכן ההורמונים שמופרשים בגוף הם אותם ההורמונים שמופרשים במהלך קיום יחסי מין. כך שמבחינת המוח אין באמת הבדל בין קיום יחסי מין לצפייה בהם. ועדיין אל תצפו בפורנו כי הנזקים שזה גורם למוח הם אסטרונומיים לאין שיעור.

קורטיזול: הורמון הלחץ שמערפל את החשיבה

ובחזרה ללחץ. ברגע שנמצאים במצב לחץ מופרש בגוף קורטיזול. זהו הורמון הלחץ שמתפשט בכל פעם שהמוח מזהה סכנה, מוחשית או לא. וכשהקורטיזול נמצא בדם הוא מערפל לנו את החשיבה מכיוון שהוא מתמקד אך ורק בפעולות שיגרמו לנו לשרוד. קורטיזול מגביר את קצב הלב, מווסת את האדרנלין ומתמצת את החשיבה לאחת מארבע הטכניקות שהזכרתי מקודם. שזה אחלה אם רודף אחרינו אריה או דוב גריזלי אבל ממש לא טוב כשאנחנו נמצאים בעבודה, על הכביש, באירוע משפחתי או בכל מקום שבו אין לנו סכנת חיים ממשית. כי ככה בדיוק אנחנו עושים טעויות.

ארבע הדרכים שבהן לחץ פוגע בקבלת ההחלטות

כשהמוח מאוים ע"י גורם חיצוני הלחץ משנה את הפעילות המוחית וכפועל יוצא מכך גם את ההתנהגות שלנו ודרך קבלת ההחלטות שלנו. כשאנחנו נמצאים תחת לחץ – שבעולם החדש אינו הישרדותי – החשיבה הרציונאלית נפגעת וניתן לראות את ההשפעה השלילית על קבלת ההחלטות בארבע דרכים:

1. חתירה ל"כיבוי השריפה" – הראייה המנטאלית שלנו הופכת לצרה והחשיבה מתמקדת בטווח הקצר בלבד תוך התעלמות מההשלכות לטווח הרחוק. מבחינת המוח, ה"שריפה" שצצה לה מחייבת כיבוי ויהי מה כך שהמוח מנסה קודם כל לפתור את האיום הנוכחי ולא מסוגל בכלל לראות האם ההחלטה שנקבל עלולה להתברר כהרת אסון בהמשך.
2. ראיה חד גונית (שחור או לבן) – כשנמצאים במוד של כיבוי שריפות אז נמצאים בלחץ מתמיד שגורם לנו לקטלג מהר מי בצד שלנו כחבר ומי בצד השני כאויב. במצב הישרדותי זה חשוב מאוד אבל במצב רגיל בעולם החדש זה גורם לנו לפספס את כל גווני הביניים שבין השחור ללבן. גם כאן הראייה צרה מאוד בפענוח של הנתונים העכשוויים כשהמוח ממהר לתייג גם את הניטרליים באחד מהקצוות של חבר או אויב.
3. פגיעה ביצירתיות – תחת לחץ המוח רוצה פתרונות מהירים ולכן הוא יפנה לתבניות החשיבה המוכרות ולא ינסה לחשוב על פתרונות יצירתיים וטובים יותר. חשיבה יצירתית היא חשיבה על דרך חדשה ומעניינת אך כשהמוח צריך "לכבות שריפה" הוא מעדיף את הדרך הישנה – והפחות טובה ורצויה – כי זה מה שהוא מכיר. אין לו פנאי או רצון לחשוב באופן יצירתי ולכן החשיבה מתקבעת והיצירתיות נעלמת.
4. פגיעה ביחסי אנוש – במצבי לחץ המוח רוצה להילחם או לברוח מהמצב המלחיץ וזה תמיד יגרום לתוצאה שלילית באינטראקציה מול אנשים. תחת לחץ אנשים מגיבים אוטומטית ממקום הישרדותי ולא פנויים לחשוב על האדם שנמצא מולם ועל ההשלכות של ההתנהגות שלהם כלפיו. לכן אנשים נוהגים בחוסר רגישות ואמפתיה כשהם תחת לחץ וחשים מבוכה על כך מאוחר יותר.

ולכן אסור בתכלית האיסור לקבל החלטות תחת לחץ. יתרה מזאת, לקורטיזול לוקח כשעה עד שהוא משתחרר מהדם וזה אומר שגם לאחר שהסיטואציה המלחיצה הסתיימה עדיין הגוף מוצף בקורטיזול ונמצא במצב של הישרדות כך שעדיין נמצאים בזמן סיכון לביצוע טעויות (וכשמדובר בלחץ כרוני זה הופך למצב שוחק עם השלכות הרסניות על המחשבות, הרגשות ועל איכות החיים עם פוטנציאל למחלות נפש, לב וסרטן).

כשבוחרים לנסות ולקבל החלטות בשעת לחץ החשיבה כל כך מעורפלת ופגועה שאנחנו בהכרח לא נקבל את ההחלטה הנכונה ונעשה טעות שעלולה גם להיות גורלית. וגם אם איכשהו נקבל החלטה נכונה אז הביצוע שלה יהיה שגוי או שהדרך אליה תהיה רצופת טעויות מכיוון שהמון פרמטרים חשובים בחשיבה התקנית שלנו נפגעו כתוצאה מהלחץ. וכשם שאסור לקבל החלטות בשעת כעס כי הן גורמות לנזק כך גם קבלת החלטות בשעת לחץ תגרום לנזק. וככה בדיוק אנחנו עושים טעויות מיותרות שאפשר היה למנוע אותן מבעוד מועד. או אם לכל הפחות היינו יודעים לזהות ולהבין שאנחנו במצב לחץ ומתוך המודעות הזו להחליט שאנחנו כרגע לא מחליטים עד להתפוגגות הקורטיזול מהדם.

אבל מה עושים כשנמצאים עם קרוב משפחה בבית החולים ונדרשים לקבל עכשיו החלטה שעלולה לחרוץ את גורלו? זה מצב דיי מלחיץ, נכון?
על הדרך הנכונה לקבל החלטות נבונות בצורה מושכלת ניתן לקרוא כאן.