איך מתמודדים עם פוסט טראומה?

מה זו בעצם טראומה? הרי כל אדם חווה במהלך חייו אירוע שיכול להיצרב אצלו כטראומטי. זה לא חייב להיות אירוע קשה פיזית כי טראומה יכולה להיווצר אפילו מצפייה בסרט אימה או סרטון אלים. אצל חלק מהאנשים תחושת הזעזוע תחלוף מהר יחסית ואילו אצל חלק אחר יהיו סימפטומים של טראומה כגון פלאשבקים, סיוטים ומחשבות מפחידות שיפריעו להם בהתנהלות התקינה ביומיום.

מה בעצם קורה במוח כשחווים טראומה?

אירועים טראומטיים כגון תקיפה אלימה, אונס, תאונת דרכים, אסון טבע, אובדן של אדם קרוב וכדומה מקפיצים את המערכת הלימבית במוח (שאחראית על הרגשות דרך האמיגדלה ועל הזיכרון באמצעות ההיפוקמפוס) ומכניסים אותה למצב הישרדותי. על התגובות של המוח במצב זה ניתן לקרוא כאן וכעת רק נזכיר שבמצב הישרדותי מופרשים הורמוני לחץ בכדי להכין את הגוף להתמודדות עם סכנה (וכאן המערכת הסימפתטית תופסת פיקוד) והגוף הופך למתוח, דרוך, קצב הלב עולה והנשימה הופכת לתכופה יותר ויותר (מה שעלול לגרום לתחושת היפרוונטילציה).

הבעיה היא שלהורמוני לחץ לוקח לפחות שעה להתפוגג ממחזור הדם וגם אם האירוע הטראומטי נמשך זמן קצר עדיין הגוף יכול להישאר עם התסמינים האלו במשך כמה ימים וזה מוביל לתחושה כללית של חוסר שקט פנימי. עם זאת, על אף שהגוף יתאזן הורמונלית במהלך הימים האלו עדיין אצל חלק מהאנשים האירוע הטראומטי ייצרב בתודעה ועלול לצוץ בעתיד (גם הרחוק) בעקבות טריגר שיציף את הטראומה מחדש.

לדוג' אדם שננשך ע"י כלב יחווה טריגר בכל מפגש עם כלב מזדמן או אפילו לשמע נביחה. נערה שנפגעה מאדם מעשן עלולה לפתח טריגרים לריח של סיגריה. וכך גם מפגש אקראי עם נחש צפע בשדה ליד הבית עלול להפוך לטריגר של מקום. כן גם מקומות יכולים להיות טריגר אם כששהינו בהם עברנו חוויה טראומטית, גם אם אינה קשורה למקום עצמו.

וזה פוסט טראומה. כאשר אדם מוצף רגשית בתגובה לטריגר ומשתלטים עליו סימפטומים לא נעימים של מחשבות שליליות, פלאשבקים לאירוע הטראומטי וסיוטים. ואם אותו אדם מנסה להילחם בזה עלולות לעלות אצלו תחושות קשות של כעס, חרדה, אשמה והאשמה (בדומה לשלבי האבל) וכתוצאה מכך הוא ירגיש תחושת עצבנות כללית, חוסר תיאבון (או בריחה לאוכל, בחלק מהמקרים), קושי בהירדמות או בשינה בכלל. וכאשר התסמינים האלו נמשכים למעלה מחודש זה כבר מאובחן כפוסט טראומה.

בעגה המקצועית, "הפרעת דחק פוסט טראומטית" מכונה גם "הפצע החבוי" מכיוון שאין לה שום סימנים פיזיים חיצוניים, אך היא משפיעה באותה המידה כמו אדם שמדמם מבפנים. עם זאת חשוב להבין שלא מדובר בליקוי באישיות אלא בהפרעה למנגנונים הביולוגים ויש מה לעשות עם זה.

הבעיה היא שבעקבות התסמינים הללו אותם אנשים מרגישים בשלב מסוים שהם פגומים. שהם נשרטו וכעת הם מקולקלים והם לא יודעים מה לעשות עם זה ולפעמים גם לא מרגישים שמישהו מבין אותם או יכול לעזור להם כי כולם סביבם ממשיכים רגיל בחייהם או מנסים להיות רגישים יתר על המידה כשהם בסביבתם (והם מזהים את זה). כתוצאה מכך אנשים עם פוסט טראומה מבודדים את עצמם ובכך מחריפים את הבעיה כי הם שוקעים בדיכאון ובתחושה הזו שאין להם מזור.

אז מה עושים?

ראשית, על אף שלמדע אין קשר סיבתי להיווצרות פוסט טראומה אלא רק השערות, עדיין חשוב להבין שמדובר בתופעה שמפריעה בהתנהלות היומיומית כתוצאה מהמצוקה הרגשית. ולפיכך מומלץ טיפול אצל איש מקצוע דוגמת פסיכולוג שמתמחה בפסיכותרפיה.

שנית, אם מרגישים שעדיין לא בשלים או מוכנים לטיפול. תמיד אפשר לפנות לטיפול עצמי כגון כתיבה (כפורקן), פעילות גופנית (שתפריש אנדורפינים) ומיינדפולנס (מודעות קשובה לרגשות ולתחושות). אלו שלושה כלים שניתן לבצע לבד, באופן מיידי ובחינם לגמרי.

ומה קורה אם רואים סימפוטמים של פוסט טראומה אצל בן משפחה?

במקרה כזה חשוב להיות שם בשבילם. להיות איתם, להקשיב להם, להביע חמלה ואמפתיה כדי שירגישו שמאמינים להם, מזדהים איתם ובעיקר שהם ממש לא אשמים בתגובה שלהם לטריגר או בפרופורציה שלה. והכי חשוב לתת להם את ההרגשה הקבועה שהם אף פעם לא לבד וגם אף פעם לא יהיו לבד.