מה זה כיתות שח"ר?

"השיעורים איתך זה כמו אדוויל לנפש". את המשפט הזה אמרה לי מ', תלמידה בכיתה יב' אמ"ץ, וזו המחמאה הכי גדולה שניתן לקבל מכל תלמיד ותלמידה שלומדים בכיתת שח"ר. ופרט לתלמידה המקסימה מ', משפטים דומים ובעלי משמעות זהה נאמרו לי ע"י אינספור תלמידים וגם מורים והורים לתלמידים בתוכניות שלנו שמיועדות לכיתות אגף שח"ר.

מה זה כיתות שחר?

מילים כמו שח"ר, מב"ר, אתגר, אמ"ץ, תל"ם, צל"ש וחנ"מ הן מילים שלרוב אינן מוכרות להורה הממוצע – אם בכלל ניתן לכמת בני אדם לממוצע – ולעיתים גם לחלק מאנשי ההוראה. מנגד, ישנם בעלי תפקידים שעורם סומר וליבם מתכווץ לשמע אזכור המילים הללו בהתייחס לכיתות שעליהם ללמד. כיתות שח"ר על כל גווניהן מתוארות במשרד החינוך ככאלו שיש להעניק להן מסגרת חינוכית יציבה להתמדה בלימודים מכיוון שמדובר באוכלוסיית סיכון בעלת פערים לימודיים, רגשיים וחברתיים. פערים אלו, אליבא דמשרד החינוך, עלולים לגרום לנשירת התלמידים מבית הספר ולכן המטרה היא למנוע את אופציית הנשירה "בכל מחיר". החלוקה לכיתות שח"ר מתבצעת עוד בחטיבת הביניים כשהקריטריון של ארבעה נכשלים ומעלה יוביל לשיבוץ בכיתת שח"ר, לצד שיקולים נוספים של הצוות החינוכי. בד"כ התלמידים שזוהו ככאלו שעתידים להשתבץ בכיתות שח"ר משובצים תחילה בכיתת תל"ם בשכבת ט' לקראת שיבוצם בכיתת מב"ר בתיכון. ניתן להבין שמשרד החינוך ובתי הספר עושים ככל יכולתם לסייע לתלמידים מבחינה לימודית ואף רגשית וחברתית באמצעות תוכניות כגון מל"א, תה"ל וסמ"ל. ועם זאת, בבתי הספר קיים פער משמעותי בין זיהוי צרכי התלמיד ובין מתן מענה לצרכיו בפועל. ואיך אני יודע את זה? כי חוויתי זאת בעצמי. הן כתלמיד שלא הצליח להשתלב במערכת מבחינה לימודית, רגשית וחברתית, והן לאחר מכן כמדריך שראה את שימור הפער, ובחלק מהמקרים גם את התרחבותו, בקרב אינספור תלמידי תיכון בבתי ספר שונים בכל הארץ. ואני מצאתי את הדרך לסגור את הפער הזה הרמטית. אני מצאתי את הדרך ויש לי הוכחות לכך. השקעתי שנים של למידה ועבודה פרקטית עם תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה, בתוך בתי הספר ובאקלים בית ספרי משתנה. שנים של פיילוטים והתנסויות שהובילו לגיבוש 'התוכנית לפיתוח מנהיגות – לומדים בעוצמה', שמטרתה חינוך למצוינות והישגיות באמצעות עבודה תהליכית על הדימוי העצמי תוך חיזוק הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות האישית של כל תלמיד. עד כה למדו בתוכנית מאות תלמידים בחמש השנים האחרונות והמשובים החמים של התלמידים, המורים ומנהלי מוסדות החינוך (גם במערכת הגפ"ן) מדברים בעד עצמם.

אז איך זה קורה?

בואו נחשוב על כך מההיבט הפיזי (שגם כך צריך להילקח בחשבון כשמדובר בגיל ההתבגרות). כשילד חולה אנו ממהרים לקחת אותו אל הרופא. הרופא יבדוק את הילד, יבצע אבחנה, ירשום את התרופה המתאימה ויסכם בהנחיות ללקיחתה ומשך זמן המנוחה להחלמה. כך אנו נוהגים בילדים וכך אנו מלמדים אותם לשמור על בריאותם הפיזית מגיל צעיר. ומה עם בריאותם הרגשית? זו שנמצאת פנימה ולעיתים אין לה כלל סממן חיצוני של כיב או פצע. בעבר כמעט ולא הייתה לה התייחסות כלל אך לשמחתנו בשנים האחרונות שמים עליה דגש יותר ויותר מתוך הבנת חשיבותה. האמנם? המציאות בשטח מוכיחה שמודעות לא משנה התנהגות ולכן גם כשמעלים למודעות את חשיבות הבריאות הרגשית עדיין קיים פער בהבנה ובביצוע של מתן מענה לה. ולעיתים גם כשכבר נותנים מענה הוא אינו מתאים או שניתן בצורה לא נכונה שעלולה רק להחמיר את המצב. לדוג', כשילד לא מצליח במקצוע כזה או אחר, המערכת מלמדת אותו שהבעיה אצלו. כי עובדה ששאר התלמידים בכיתה כן מצליחים ואם הוא לא מצליח אז משהו לא תקין אצלו. וגם אם זה לא נאמר ישירות זו עדיין ההרגשה שמועברת לו באמצעות שיחות, נזיפות, תגבורים ושאר פתרונות בית ספריים שמטרתם לעזור לילד ללמוד. הבעיה היא במערכת ולא בתלמיד. הבעיה היא במערכת שעדיין חושבת שלהכניס עשרות תלמידים שונים ומגוונים ביניהם לכיתה אחת יגרום להם לאחידות לימודית. זה לא יכול לקרות כי זה מנוגד לטבע האנושי. הרי אפילו במשפחה גרעינית שבה לשני הורים יש שלושה ילדים – כל אחד מהילדים הוא עולם ומלואו ושונה מאחיו במראהו, בכישרונותיו, בהעדפותיו החברתיות, התזונתיות ועוד. אז אם ילדים שנולדו לאותם שני ההורים שונים האחד מהשני, למה שבכיתה אחת בבית הספר יהיו 30 תלמידים זהים?

כיתות שח"ר של קדם תכנים

אבל זו המערכת והמערכת לא תשתנה. ולכן נוצר פער רגשי אצל התלמידים בין הדימוי העצמי שלהם ובין תחושת המסוגלות שלהם בגיל ההתבגרות ובדיוק בפער הזה התוכנית שלנו נכנסת. מטרת העל של התוכנית היא לגרום לתלמידים לקבל ציונים גבוהים בבחינות הבגרות מתוך רצונם האישי בלבד וללא תלות בגורם חיצוני אחר כגון המורים או ההורים. בתוכנית התלמידים מבינים שעליהם לפתח ולסגל מיומנויות למידה וניהול עצמי למען הצלחתם בעתיד ושבחינות הבגרות הן רק השלב הראשון בדרך לכך. לכן מדובר בתוכנית מצוינות שפועלת בתוך בית הספר, למען בית הספר ובזכות בית הספר מקבלים התלמידים כלים רגשיים ומנטאליים לרווחה עצמית ולפיתוח יכולות אישיות ומיומנויות דידקטיות בכדי להצליח. אחת התחושות הקשות ביותר שכל אדם חווה היא דחייה. זה לא משנה אם מדובר בדחייה זוגית, חברתית או מקצועית. זה לא נעים לקבל סירוב מאדם שמעוניינים בו רומנטית, זה לא נעים לגלות שלא הוזמנת למסיבה שכל שאר החברים הוזמנו אליה וזה לא נעים לקבל הודעת דחייה ממשרה שרצית ולא עברת את ריאיון העבודה. לאורך חיינו אנו חווים אינספור רגעי דחייה כאלו ואחרים וכל אחד מהם צובט אותנו רגשית ברמה כזו או אחרת. לפעמים זה כואב יותר, לפעמים הכאב מודחק, ובשלב מסוים יש כאלו שלא רוצים יותר לחוות את הדחייה ולכן נמנעים מלנסות בפעמים הבאות. וכך אנשים מוותרים על לנסות להכיר לזוגיות, מוותרים על לנסות להתחבר עם קבוצות חברים ומוותרים על הגשת מועמדות למשרות שהם רוצים. ותלמידים מוותרים על מבחנים כי הם חוו דחייה לימודית שהם לא רוצים לחוות עוד. בנוסף, במחקר של משרד הבריאות האמריקני (שניסה להבין את הגורמים לטרגדיות הירי בבתי הספר) נמצא כי דחייה חברתית היא גורם הסיכון הגדול ביותר לאלימות בקרב מתבגרים, הרבה יותר מאשר גורמים כגון מצב סוציו-אקונומי נמוך או צריכת סמים ואלכוהול. לפיכך ניתן להבין שמתן כלים רגשיים לתלמידים להתמודדות עם קשת הרגשות שהם חווים בגיל ההתבגרות זהו צו השעה, ויפה שעה אחת קודם. כיתות שח"ר הן הכיתות הטובות ביותר כי שם נמצאים התלמידים המאתגרים ביותר. מאתגרים באופן החשיבה שלהם, בבחינה שלהם את מי שעומד מולם, בגבולות שהם מנסים לפרוץ וביכולת הפנומנאלית שלהם לגלות יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. לפעמים הם לוקחים את זה למקום שלילי ולכן אצלנו בתוכנית הם לומדים לנתב את היכולות שלהם למקום החיובי. למענם ולמען עתידם המוצלח.