איך לשמור על בריאות מנטאלית?

שלוש סיטואציות של דחייה וכישלון

שלושה מקרים שונים אבל דומים:

1. תלמיד בכיתה יא' מרים את היד לשאול שאלה בשיעור מתמטיקה. הוא שואל שאלה דיי רטורית והמורה מגחכת ובתגובה נוזפת בו שזו שאלה שמתאימה לבית ספר יסודי. הכיתה צוחקת.
2. עלמה נרגשת מגיעה לדייט ראשון עם בחור ששודך לה. כבר במבט הראשון היא מתאהבת ונפעמת מחזותו של הבחור ומהכריזמה המרשימה שלו. כעבור חמש דקות הבחור קם, מפטיר לעברה שהוא לא בעניין שלה ועוזב את המקום.
3. בחור צעיר מגיע לריאיון עבודה למשרה נחשבת בחברה מובילה. הוא עמל קשות בכדי להשיג את הריאיון הזה והוא מאוד רוצה להתקבל. המראיינת מביטה בו במבט בוחן, שואלת אותו שאלה אחת בתחום הידע של המשרה ואז אומרת שהוא לא מתאים ומסיימת את הריאיון.

בתום כל אחד משלושת המקרים הללו התלמיד, העלמה והבחור מתקשרים לאמא שלהם.

אימו של התלמיד בכיתה יא' נוזפת בו על כך שהעז לשאול שאלה כה מטופשת ועוד בפני כל הכיתה ולא מבינה מה לעזאזל הוא חשב לעצמו.

אימה של העלמה "הסבה את תשומת ליבה" שעם כל הכבוד יש עליה כמה ק"ג עודפים ככה שהגוף שלה לא בדיוק להיט. מה גם שהיא לא כזו חכמה כמו שהיא חושבת אז למה לעזאזל שבחור כזה חתיך ומוצלח ירצה בכלל לבלות בחברתה.

אימו של הבחור הצעיר סירבה לקבל את זה שהריאיון הופסק תוך דקה וטענה שהוא בטוח עשה משהו לא בסדר. הוא כנראה ענה תשובה לא מלאה או שלא התכונן כראוי לראיון עבודה בחברה בסדר גודל כזה. ובכלל, על מה הוא חולם בדיוק כי הוא ממש לא ברמה של לעבוד שם.

איזה אימהות נוראיות אה? פשוט חלחלה לקרוא את התגובות שלהן. אבל הנה האמת: התגובות האלו לא באמת הגיעו מהאימהות אלא מהמוח של אותם אנשים בלבד.

הרהור שלילי: מנגנון ההלקאה העצמית

הרהור שלילי הוא תופעה לפיה בכל פעם שנחווה כישלון או דחייה אזי ישר נפצח בסדרת האשמות פנימיות שמרסקות לנו את הביטחון העצמי. אנחנו ננבור היטב בפצע הנפשי שנפתח ונשחזר שוב ושוב את הסיטואציה ו"נמצא" אינספור ליקויים שיעצימו את תחושת ההלקאה העצמית.

אבל למה? למה לעשות את זה לעצמנו? למה אנשים מייסרים את עצמם מבחינה נפשית? (ולמעשה, שלא ביודעין, גוזרים על עצמם עלייה קבועה במפלס הלחץ והחרדה). למה בכל פעם שאנשים חווים כישלון או דחיה הם מתחילים לכסח את עצמם מבפנים?

הרי אין לזה מקבילה פיזית, נכון? אין מצב שמישהו יחתך מסכין מטבח ובמקום לחבוש את עצמו הוא יבחר להמשיך ולנעוץ את הסכין עוד יותר עמוק בפצע. מחריד בכלל לחשוב על זה. אז למה אנשים כן עושים את זה מבחינה נפשית?

בקצרה, הלקאה עצמית מתמשכת נובעת מפערים שונים בדימוי העצמי לצד מודעות עצמית גבוהה ומוטית לרעה. וזאת בשונה ממודעות עצמית נמוכה שבה אנשים מאשימים רק את הצד השני, כאשר האידיאל הוא כמובן מודעות עצמית בריאה שבה אין אשמים אלא הפקת לקחים.

איך פותרים את זה?

מחקרים מצאו שהסחת דעת של שתי דקות יכולה לעצור את הרצף השלילי של אדם שמלקה את עצמו בעקבות כישלון או דחיה. כלומר יש דרך ליצור מעצור במסלול לריסוק הביטחון העצמי אם רק דואגים להסחת דעת של לפחות שתי דקות.

הסחת דעת כזו יכולה להיות שיחה עם אדם קרוב ותומך, צפיה בתוכן שאוהבים (מומלץ סרטונים קומיים), פעילות גופנית מאומצת או כל פעילות מקדמת אחרת במשך שתי דקות שתשמש כהסחת דעת אפקטיבית. מאידך, לא מומלץ להסיח את הדעת באמצעות חומרים מאלחשים כגון עישון או שתיית אלכוהול. זו סתם בריחה מהמציאות שגם פוגעת בבריאות.

וחשוב לזכור: אנחנו לא אחראים על התנהגות של אנשים אחרים ואין לנו דרך לדעת מה הסיבות שגרמו להם להתנהג בצורה כזו או אחרת. וזה גם לא משנה, מה שחשוב הוא שאנחנו נעשה את המקסימום מצידנו להצליח ואם אנחנו לא מצליחים אזי נפיק את הלקחים. וגם זה רק לאחר שסערת הרגשות שלנו שכחה ואנחנו נמצאים במצב ניטרלי. וזו גם אחת מהדרכים לבנות חוסן מנטאלי.

במגילת איכה כתוב: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו. נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד-ה'". רוצה הכתוב לומר שהלך החיים נמצא במעשיו של האדם ואין לו מה להתלונן אם יש רע בחייו שכן הוא הביא זאת על עצמו. ואם אדם רוצה שיהיה לו טוב – עליו לעשות טוב! זו אינה הקלישאה "תחשוב טוב, יהיה טוב" אלא האמירה המפורשת מפי עליון: תעשה טוב – יהיה לך טוב. וכך עלינו לנהוג: להשתדל תמיד לעשות טוב ולהפיץ רק טוב.