למה אנחנו דוחים דברים?

דחיינות היא לא עצלות – כך פועל המנגנון במוח

כל סטודנט שנה א' יודע שהזמן הכי טוב לעשות את כל מטלות הבית הוא בתקופת מבחנים. ברגע שמתחילה "חופשת" הבחינות בסמסטר א', מגיע הרגע וצו השעה להתחיל ולנקות את הבית לפסח, גם אם הוא יחול רק בעוד שלושה חודשים. וזה גם זמן טוב לטפל בכל החשבונות, הניירת והטפסים השונים שהוזנחו כלאחר יד באיזו מגירה, ממתינים בקוצר רוח להגעתה של תקופת הבחינות שבה פרמטר החריצות של הסטודנטים מרקיע שחקים בכל משימה שהיא – חוץ מללמוד למבחן.

בתקופה הזו הסטודנטים גם מאמצים סטנדרט אולימפי של שמירה על הגוף. וכך הם מקפידים על שעות שינה מספקות והשלמות מיידיות אם חלילה הם מרגישים פתאום עייפים (כי הרי ידוע שלא ניתן ללמוד כשעייפים, ונתעלם מהעובדה שבני נוער עושים זאת במשך כל התיכון). מה גם שכיאה לסטנדרט המקצוענות החדש (והזמני) יש לשמור על תזונה בריאה ומגוונת וכך סטודנטים שבמהלך כל השנה חיים על מנה חמה או שאריות פיצה מאתמול, מוצאים את עצמם משקיעים בארוחות פאר שלא היו מביישות מאסטר שף במסעדת כוכבי מישלן.

כולנו דחיינים: הסיבה הביולוגית לבריחה ממשימות

האמת היא שזה לא רק סטודנטים בתקופת בחינות אלא כלל בני האדם באשר הם. אנחנו פשוט יצורים דחיינים, ממש כך. מבחינה ביולוגית במוח יש לנו נטייה תמידית לדחות משימות חשובות כי זה מאלץ אותנו להתמודד. והמוח לא אוהב להתמודד עם דברים גדולים וחשובים כי התמודדות כזו מתפרשת אצלו כאיום שמפעיל את מנגנוני הפחד והלחץ באמיגדלה (המסנן הרגשי של המוח) וזה גורם אוטומטית לברוח להתמודדות פחות מלחיצה (מבחינה ביולוגית, ההוראה הזו מגיעה מהפרה-קורטקס שהוא האזור הרציונלי של המוח שמגיב בפאניקה להורמוני הסטרס שצפו באמיגדלה).

וכאן חשוב לבצע חידוד: אנשים דחיינים אינם אנשים עצלנים. דחיינות אינה עצלנות מכיוון שאנשים שדוחים דברים לא יושבים בבטלה וחוסר מעש אלא מבצעים מטלות אחרות – וחשובות פחות – במקום המטלות שהם צריכים לעשות. והאירוניה שבדבר היא שזה מרגיע אותם כי מבחינתם זה לא שהם לא מבצעים את המשימה – הם פשוט עוד לא הגיעו אליה.

דחיינות כהתמכרות: חיזוק חיובי עם נזק ארוך טווח

וכאן נדרש חידוד נוסף: דחיינות היא פעולה ממכרת. בדיוק כמו כל התמכרות אחרת, מטרתה של הדחיינות היא לאלחש את הפחד והלחץ שהופעלו במוח. וכאן נוצר אפקט שלילי באמצעות חיזוק חיובי כי המוח מתאהב בדחיינות כפתרון מרגיע לתחושת הלחץ ומאמץ אותה כתגובה קבועה להתמודדות – רק שבפועל זו אינה התמודדות אלא בריחה פר אסקלנס.

וכמו בכל התמכרות אחרת, ההשפעה פגה לאחר זמן מסוים ואז הפחד והלחץ מהתמודדות חוזרים והדחיינות תובעת שוב את מקומה. התוצאה העגומה היא שככל שנדחה יותר משימה מסוימת כך המוח יתפוש אותה כקשה, מפחידה ומאיימת עוד יותר וינסה להימנע ממנה בכל מחיר, וכך אנחנו נדחה אותה עוד ועוד עד לרגע האחרון כשכבר לא תישאר לנו ברירה אלא להתמודד.

בסופו של דבר, ועם הזמן, החשיבה הרציונלית תיקח פיקוד ותבהיר למוח שההתמודדות הנוכחית אינה משימה הישרדותית עתירת פחד ולחץ ושניתן לבצע אותה. ועדיין כשמדובר במשימה בעלת מטען רגשי שלילי (עימותים שונים כגון שיחה עם הבוס, בעל הדירה או כל אדם שאנחנו לא ששים לדבר איתו אבל צריכים) אנחנו נעדיף לדחות אותה כמה שיותר בתואנות ותירוצים שונים. וככל שזה ימשך יותר זמן הדחיינות תהפוך לכרונית ומבוססת פחד מפני כישלון או פרפקציוניזם (שמקורם בדימוי עצמי נמוך).

הקשר בין דימוי עצמי נמוך לדחיינות כרונית

למעשה, ככל שהדימוי העצמי של האדם נמוך יותר כך הוא נוטה יותר לדחיינות. דחיינות מתודלקת ע"י רגשות שליליים ואנשים חסרי ביטחון ובעלי דימוי עצמי נמוך הם בד"כ גם אנשים שמחזיקים בתפישת עולם שלילית – וזו מתאימה לדחיינות, ולכל התמכרות אחרת, כמו כפפה ליד. אי לכך השלכותיה דומות לשאר סוגי ההתמכרויות. דחיינים כרוניים סובלים מחרדות ודיכאון מבוססי תחושות אשמה ולחץ ברמה גבוהה והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה חולי פיזי. כך שההתמכרות לדחיינות תיתן מענה מרגיע לטווח הקצר אך היא בוודאות תגרום נזק בטווח הארוך – בדיוק כמו כל התמכרות אחרת.

אז מה עושים?

מה לא לעשות ואיך להפחית את הרגשות השליליים

נתחיל ממה לא עושים: לא מאמצים מדיניות קשוחה של ביצוע מטלות. משום מה עדיין קיימים "אנשי מקצוע" למיניהם שמאיצים ומאלצים את האנשים תחתם לבצע מטלות, ולעיתים בכפייה וענישה. בפועל זה כמו להוסיף שמן למדורה, כי זה רק מגביר את הרגשות השליליים בקרב אלו שכבר גם כך מוצפים ברגשות שליליים ולכן הם נוטים לדחיינות. וכך הם נכנסים ללופ שמתפוצץ בסוף בצורה רעה במיוחד. הווה אומר: לא מטפלים בפחד ולחץ ע"י הוספת עוד פחד ולחץ.

מה שכן צריך זה להחליט על פעולות שיפחיתו את הרגשות השליליים וירגיעו את המוח. לדוג' פירוק המשימה "הגדולה והמפחידה" למשימות קטנות ואפילו פיצפוניות. המטרה היא להניע מומנטום של ביצוע וליצור הצלחות קטנות מההתחלה ואז ההמשך הופך קל יותר. בניסוי שנערך על תלמידים נמצא שכאשר נתנו להם מסה אחת גדולה ללמידה ביום אחד הם תפשו אותה כמאיימת, ניסו להימנע ממנה ככל האפשר ודחו אותה לרגע האחרון בסוף היום.
מאידך, כאשר נתנו להם ללמוד במנות קטנות (של חומר או זמן) הם תפשו זאת כמשימה קלה ואף עשו אותה בהנאה לאורך כל היום. לכן מומלץ לחלק למידה או ביצוע מטלה לימודית למנות קטנות וייעודיות.

ניטרול הסחות דעת, כתיבה עצמית וקבלה עצמית

בכדי לבצע זאת בהצלחה כדאי לנטרל כמה שיותר הסחות דעת. אם צריך אז לשים את האייפון על מצב טיסה או אפילו בחדר אחר אם הנוכחות שלו גורמת לנו לגעת בו. היינו הך גם בנוגע לסביבה וחברה. חובה לשנות את הסביבה או להחליף את החברה אם אלו גורמות לנו לדחיינות.

ומה עושים כשלא מדובר בלימודים? אפשר פשוט לכתוב – שזו טכניקה נהדרת להבנת העצמי. לקחת דף ועט (עדיף בכתב יד ולא באמצעי דיגיטאלי) ולכתוב לעצמנו מה במשימה הזו מלחיץ ומפחיד אותנו. ברגע שהדברים יועלו על הדף – ולמודעות – אנחנו נבין טוב יותר את עצמנו ויהיה לנו קל יותר להתמודד עם הדאגה ויתר הרגשות השליליים.

והכי חשוב: לא לכעוס על עצמנו. גם אם דחינו אז זה לא סוף העולם ותמיד יש מה לעשות ואיך לתקן.
זכרו: המטרה היא להפחית רגשות שליליים ולשם כך חשוב שנסלח לעצמנו ונפעל מתוך קבלה ואהבה עצמית.