על עריצות החשיבה החיובית

מה קורה כשמורים לילד להתעלם מכישלון מכאיב?

כמאמן מנטאלי בקבוצות ספורט אני יכול להעיד כמה שזה מאכזב לקבל גול בדקה האחרונה למשחק. אין מספיק מילים לתאר עד כמה שזה שובר, מתסכל ומעצבן לספוג שער שוויון כואב להחריד עשרים שניות לסיום משחק. אחד השחקנים שכב על הדשא ליד חדר ההלבשה ומיאן לקום או להתנחם. אני התיישבתי לידו ופשוט הקשבתי לו. הקשבתי לילד בן 16 מבטא את רגשותיו השליליים בצורה הטובה ביותר.

בחלוף כמה דקות ניגשו אלינו אחיו של השחקן ולאחר מכן גם המאמן שלו. כל אחד בתורו דקלם פחות או יותר את אותה הגרסה: "קום, תרים את הראש, אתה צריך לשמש דוגמה, להיות גבר, להיות חזק, להתעלם מהבאסה, להמשיך הלאה, לא להישבר מזה", ועוד כל מיני קלישאות מנותקות המציאות העכשווית. הילד בסערת רגשות מוצדקת ומה שמפמפמים לו במוח עכשיו זה להדחיק את מה שהוא מרגיש כי זה "לא ראוי".
אבל למה? כי זה דווקא כן.

הצד האפל של תעשיית החשיבה החיובית

אנחנו מוצפים בעולם של מנטורים וקואוצ'רים שמפליגים בשבחי החשיבה החיובית ומקדשים אותה על מזבח הנס. "תחשוב טוב יהיה טוב", "מחשבה יוצרת מציאות", חייך לעולם והוא יחייך אליך בחזרה" ואפילו "אין ייאוש בעולם כלל". גם אני, בקורסים שלי, אחד הדברים הבולטים שאני מלמד הוא שעדיף לחיות בבועה ורודה מאשר במציאות שחורה. קצת סתירה, לא? אז לא.

למה הדחקת רגשות שליליים רק מחריפה אותם?

רגשות שליליים צריכים לקבל מענה וביטוי. אנשים מחפשים כל הזמן וודאות ושליטה על החיים שלהם אבל אם יש משהו אחד באמת ודאי בחיים שלנו זה חוסר הוודאות שיש סביבנו כל הזמן. ולכן אסור להתעלם מרגשות שליליים כי הדחקה שלהם רק יוצרת יותר נזק. בפסיכולוגיה זה נקרא הגברה. כשאתה מתעלם בכוח ממוטיב רגשי אתה למעשה מעצים אותו. וזו בדיוק הסתירה: אנחנו מנסים לקחת שליטה על הרגשות שלנו וכשאנחנו עושים זאת אנחנו נותנים להם את השליטה עלינו.

לדוגמה, אם נגיד הגעתי למפגש מסוים ובכיבוד מוצע מאפה מתוק וממש בא לי לטעום ממנו. אם אני אנסה בכוח להתעלם מהנוכחות שלו ומהרצון שלי לאכול זה יצור את הפעולה ההפוכה ולא יתן לי מנוח. ולא רק באותו מפגש, למעשה הדחקה מלאה של הרצון שלי בלאכול מאותו מאפה מתוק יגרום לכך שאם לא אעשה זאת באותו המפגש אזי אני "אפצה" את עצמי מאוחר יותר ובאופן משולח רסן כהתדרדרות "הפיצוי" (ועל כך כבר כתבתי כאן).

הגעש הרגשי שנבנה מבפנים ומה המחיר שלו

בפועל הדחקת רגשות שליליים היא להכאיב לעצמנו כי הרגש השלילי לא נעלם אלא נספג בתוכנו ומתחיל לתסוס לקראת התפרצות הר הגעש הרגשי שיצרנו. כך שבבוא העת אנחנו נשלם את המחיר – תמיד. אנחנו וגם החברים, המשפחה וכל הסביבה שלנו. וכשנוצרת התפרצות רגשית בהתנהגות לא צפויה ולעיתים לא פרופורציונאלית, לנו ולמי שחווה את זה סביבנו, לא ברור מאיפה זה הגיע עכשיו.

הבעיה הכי גדולה בהדחקת רגשות שליליים היא שאנחנו למעשה מונעים מעצמנו את האפשרות לפתח כישורים עבור היכולת הכי חשובה לאדם, ובטח העידן הנוכחי: לדעת להתמודד. וכבר כתבתי כאן שהיום התמודדות הפכה למילה גסה וכולם עושים הכול והעיקר שלא יצטרכו להתמודד.

אפשר לראות את זה כל הזמן. ברגע שעולה רגש שלילי, בין אם במודע ובין אם לאו, אוטומטית אנשים בורחים. לרשתות החברתיות, לנטפליקס, לאוכל, לאלכוהול, לסמים, לבילויים או למה שזה לא יהיה. רק לא להתמודד. וכן גם למלא לעצמך את המוח במשפטי מוטיבציה ואופטימיות זו הדחקה ובריחה בדיוק כמו האפשרויות שלפני (אם כי רצויה יותר).

כיצד מודלים לחיקוי מעבירים את ההדחקה הלאה

הבעיה היא שזה מגיע ממודלים לחיקוי. הורים, אחים גדולים, מורים, מאמנים, מנהלים או כל מי שמחזיק בעמדת השראה והשפעה יוצר ויוצק זיכרונות ודרכי התמודדות אצל אלו הנמצאים תחתיו. וכשהוא עושה זאת לא נכון, גם אם בתמימות (כמו בדוגמה שהזכרתי בהתחלה) הוא למעשה מכשיר את השרץ וגורם ליותר נזק מאשר תועלת. ובמקרים מסוימים זה לכל החיים.

פחד, לחץ, חרדה, כישלון, אכזבה, חרטה, דחיה, שברון לב, אבל, ייאוש, חוסר אונים ועוד אי אלו רגשות שליליים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו והם לגיטימיים לחלוטין. ולכן זה גם לגיטימי להרגיש אותם במלוא עוצמתם ולתת להם את המקום הראוי להם. נכון שזה לא נעים ואף מכאיב מאוד להרגיש אותם אבל אסור בשום פנים ואופן להתעלם ולהדחיק אותם כי הם חלק מאיתנו והם מי שאנחנו כבני אדם. לפיכך מה שצריך – וזהו צו השעה – זה להבין, ללמוד וללמד כיצד להתמודד איתם.

ההצלחה האמיתית נמצאת מעבר לרגשות שמפחידים

חשוב להבין שלא ניתן להגשים את עצמך, לפתח את קריירת החלומות או לבנות משפחה לתפארת, מבלי לפגוש, להרגיש ולהתמודד עם רגשות שליליים. כל מה שאיי פעם חלמת עליו נמצא מעבר לפחד. אז חלאס לפחד מלהרגיש פחד (פרדוקסלי כמו שזה נשמע). כי מחיר ההצלחה כולל בתוכו את מחיר ההתמודדות.

העניין הוא שרוב האנשים, בין אם במודע ובין אם לאו, מונעים מהפחד. כשאני שואל אנשים על העדפותיהם בחיים אני בעיקר שומע מה הם לא רוצים – הרבה יותר מאשר מה הם כן רוצים. לדוגמה בחורה שאומרת שהיא מחפשת גבר נאמן זה בגלל שבגדו בה בעבר, או מנהל שמחפש עובד דייקן זה בגלל שהוא חווה חוסר דיוק מהעובד הקודם, ומי שמחפש יציבות אצל אחרים זה כי הוא לא יציב בעצמו, ויש עוד שלל דוגמאות. וכך בדיוק אנשים מגדירים לעצמם מה הם רוצים מתוך הפחד ממה שהם לא רוצים. וזה אומר לחיות חיים של פחד.

אז במקום לחשוב כל היום מה אתם לא רוצים להרגיש פשוט תרגישו את מה שקורה באמת, באותנטיות ומבלי לפחד ולהדחיק את זה. ובעיקר אם זה גורם לאי-נוחות כי זה המצב האידיאלי בחיים. להרגיש את מה שמרגישים ולתת לזה מקום, ביטוי והבעה ראויה. ככה בונים חוסן מנטאלי, אושר אמיתי ושגשוג רגשי.

רגשות שליליים כמצפן לצמיחה ולאינטליגנציה רגשית

והנה הסוד: הרגשות השליליים שלנו הם מצפן לאופי שלנו. כשאני מרגיש כישלון זה מכוון אותי לווינריות. כשאני מרגיש שברון לב זה מכוון אותי לאהבה אמיתית. וכשאני מרגיש אכזבה מדחייה זה מכוון אותי להמשיך ולנסות. הדחקה של זה תגרום לי לפתח אדישות לניצחון או לאהבה ובכלל לוותר על כל מה שעושה לי טוב – וככה אף אחד לא באמת רוצה לחיות.

והנה עוד סוד: כשאתם מקשיבים ומודעים לרגשות שלכם, כך אתם גם לומדים לזהות זאת אצל אחרים. קוראים לזה אינטליגנציה רגשית.